דניאל נ' מימון ואח'

1.לפני תביעה בסך 13,389 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובע עקב תאונת דרכים (נזקי רכוש) שארעה בתאריך 13.9.15. הסכום ממנו מורכבת התביעה מורכב מנזקי הרכב על פי חוות דעת שמאי שהוא 12,439 ש"ח, בניכוי סכום השרידים בסך 800 ₪, ובתוספת שכ"ט שמאי (750 ₪) ועוגמת נפש בסך 1,000 ₪.

2.יצויין כי במהלך הדיון הצעתי לצדדים פשרה אך התובע לא הסכים לה.

3.טענות התובע:

התובע טוען כי נסע ברחוב מונטיפיורי בואכה שדרות ירושלים באשקלון. לאחר מכן נסע בשדרות ירושלים במהירות של 35 קמ"ש בלבד והגיע עד סופר "האחים" כאשר הנתבעת, שחנתה באותה עת בחניה הניצבת למדרכה, נהגה כשהיא מדברת בטלפון שלה לאחור ופגעה ברכבו. לדבריו היתה הפגיעה ברכבו בצד השמאלי הקדמי ומדובר בנזק כה חמור עד כי רכבו הושבת. כן הוא טוען כי אביה לקח אחריות לתאונה ולאחר מכן חזר בו.

4.טענות הנתבעת:

הנתבעת טוענת כי יצאה מקניות והעמיסה את הקניות בג'יפ שלה. לאחר מכן התיישבה בג'יפ וטרם הניעה אותו פגע בה התובע מאחור. עקב כך (והעובדה לה מסכים התובע כי הזיז את רכבו לאחר התאונה) נותר הנתיב מאחורי רכבה פתוח לתנועה ואוטובוס קו 5 עבר בו, דבר שלטענתה לא יכול היה לקרות לו היתה נוהגת לאחור לתוך הנתיב.

5.דיון והכרעה:

מדובר בתביעה מתחום המשפט האזרחי (בין אדם לחברו) כאשר רמת ההוכחה הנדרשת בה עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא סבירה יותר מרעותה ולו במעט – על מנת שתטה את כפות המאזניים. במקרה שלפני מדובר בגרסה מול גרסה ועל כן מוטל על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לטובת צד זה או הצד האחר. היות והנתבעת אינה מודה כי נסעה לאחור אלא טוענת כי היתה בעצירה מלאה, מוטל נטל ההוכחה בסבירות של 51% ומעלה על התובע, הטוען אחרת.

6.לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ואת טענותיהם, עיינתי בתמונות שהציגו ובמפת האזור, הגעתי למסקנה כי התובע לא הרים את הנטל שהיה מוטל עליו ואף למטה מכך - מהסיבות המפורטות להלן:

א.בדיון שהתקיים סתר את עצמו התובע כאשר קודם העיד כי רכב הנתבעת עמד בניצב לכביש וכי הפגיעה ברכב הנתבעת היתה בפינה הימנית אחורית - ולאחר מכן כשנשאל אם יתכן והנתבעת עמדה באלכסון ולא בניצב לכביש ענה "אולי". כשנשאל כיצד הוא מסביר שהנזק הוא בצד השמאלי של רכבה, כפי שהדבר אכן הוצג, ענה כי אולי היא צודקת והנזק היה בשמאל.

ב. מהצילומים שצולמו על ידי הנתבעת לאחר התאונה עולה כי באזור השמאלי למקום בו חונה רכבה (אם מסתכלים מכיוון הכביש) נמצאים שברי זכוכית ושמן על הכביש, בו בזמן שהתובע והיא "נפגשו" לפי גירסתו בצד הימני של רכבה.

ג. התמונות של הנתבעת מאשרות את דבריה כי הכביש רחב ופתוח לתנועה ולמעבר אוטובוס ולא כפי שהיית מצפה - כשרכב נוסע לאחור ולאחר מכן נבלם עקב תאונה. גם התובע אישר זאת וטען כי היה חייב לפנות את הכביש כי היה אוטובוס. כך שבהתאם לגירסת הנתבעת לא נותר איש במסלול נסיעת האוטובוס. לא רכבה שמעולם לא הותנע (לגירסתה) ולא רכב התובע שהזיז אותו.

ד. התובע התבקש להסביר כיצד בתמונה שצרפה הנתבעת היא חונה עדיין בתוך החניה וענה כי הנתבעת הפתיעה אותו לגבי התמונה. הוא העלה סברה כי הנתבעת הכניסה את הג'יפ בחזרה לחניה. ואילו הנתבעת טענה, וטענתה לא נסתרה, כי לאחר התאונה לא הצליחה להניע את הג'יפ כי היתה לו בעיה בהתנעה. עדותה של הנתבעת היתה קוהרנטית ולא נתגלו בה סתירות.

ה. התובע בסיכומי התשובה שלו תאר את תגובתו לכך שאבי הנתבעת אמר לו בתחילה כי יתקן את הרכב שלו – "לא ציפיתי לזה. הוא הפתיע אותי." מדוע שיופתע אם ידוע לו כי הנתבעת אחראית לתאונה?