עיריית חדרה גבתה חוב חניה שלא כדין ותחזיר את הכסף

בפני תביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבעות, במסגרתה עותרת היא לחיובן בתשלום פיצוי בסך 16,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לה כתוצאה מגביית חוב לא לה.

נתבעת 2 הינה רשות מקומית ואילו נתבעת 1- חברת שוהר שרותי חניה בע"מ, פועלת מטעם נתבעת 2, בין היתר לשם גביית חובות שמגיעים לה בגין דו"חות חניה שלא שולמו.

טענות התובעת

לגרסת התובעת, ביום 16.12.13 הגיע אל ביתה ברחוב יהלום 21 בפרדס חנה, גובה מטעם נתבעת 1 שהזדהה בשם תמיר ( להלן: "הגובה") והבהיר לה כי עליה לשלם בעבור חוב של אחיה, מר ברוך אוהד בן צבי ( להלן: "החייב"), בגין עבירת חנייה שבוצעה על ידו. התובעת טוענת כי הגובה איים עליה שאם לא תשלם את הסכום לאלתר, "הוא יזמין משאית וייקחו לה את הטלוויזיה, המחשב ושאר הריהוט שבבית והיא תיאלץ לשלם סכומים של אלפי שקלים בעבור המשאית, ימי האחסנה של הריהוט וכן עבור הגובים הנוספים שיגיעו". לדבריה, היא הסבירה לגובה כי אין ביכולתה לשלם את הסכום האמור היות והיא אם חד הורית העובדת במשרה חלקית, אלא שדבריה אלו נפלו על אוזניים ערלות והגובה חזר על איומיו. מכיוון שהיא פחדה שהבת שלה תיכנס לטראומה אם תראה גבר זר נוטל חפצים מביתן והתביישה מהשכנים,  אזי בלית ברירה ו"עם דמעות בעיניים", שילמה התובעת לגובה סך של 1,600 ₪ בארבעה שיקים לפקודת נתבעת 2 בגין החוב של אחיה.

לטענת התובעת מדובר היה בארוע מאיים ומפחיד שהסב לה עוגמת נפש גדולה, מה גם שהיא נדרשה לשלם 1,600 ₪ בגין דו"ח לא לה, ולכן מבקשת היא לחייב הנתבעות כאמור, לפצותה בסכום של 16,000 ₪.

טענות הנתבעות

בכתב ההגנה שהוגש מטעמן, מכחישות הנתבעות את טענות התובעת בדבר האיומים שהושמעו כלפיה מצד הגובה וטוענות כי היא הסכימה לשלם את חובו של אחיה ולמעשה התנדבה לעשות כן מרצונה החופשי.

הנתבעות מאשרות כי החוב ששולם על ידי התובעת אכן שייך לאחיה ומוסיפות כי משעובדה זו הסתברה להן, הן נאותו בכל שלב להשיב לה את הסכום ששולם על ידה, מן הטעם הפשוט שאין הן יכולות לחייב אף אדם לשלם חוב שאינו שלו.

עם זאת טוענות הנתבעות כי הן פעלו בהתאם להוראות הדין וכי בהתאם לכתב ההרשאה לגביית החוב שהחזיק בידו הגובה ביום האירוע, הוא רשאי היה לעקל רכוש השייך לחייב.

הנתבעות מסבירות כי החייב לא שילם קנס שנרשם לחובתו עוד בשנת 2004 וכי בעקבות כך הן החלו לנקוט כנגדו בהליכי גבייה ואף שלחו לו דרישות תשלום רבות. בשלב מסוים, משלא הצליחו לאתרו, בוצעה מטעמן חקירה לאיתור כתובתו ומדו"ח החקירה שהתקבל עלה שבמועדים הרלוונטיים לתביעה ובסמוך למועד גביית החוב, התגורר החייב בבית התובעת ברחוב היהלום 21 בפרדס חנה (ר' נספח ד' לכתב ההגנה - דו"ח החקירה).

עוד טוענות הנתבעות כי קודם לאירוע נשוא התביעה, ביום 17.11.13, הגיע מר מישה אליאוגוייב אל אותה כתובת, דהיינו אל בית התובעת, כשבידיו כתב הרשאה, אלא שהוא נתקל בהתנגדות מצד האישה שפתחה את דלת הבית וזוהתה על ידו כאמו של החייב. זאת ועוד, כך טוענות הנתבעות - התובעת לא העלתה בפניהן מעולם טענה לפיה החייב לא גר עימה.

לטענת התובעת, אמה שהיא גם אמו של החייב, איננה עוד בין החיים ונפטרה לפני כחמש שנים.

דיון והכרעה

בדיון שהתקיים בפני, חזרה התובעת על גרסתה וציינה כי ביום האירוע היא הכניסה את הגובה אל ביתה כי התביישה מהשכנים. התובעת הוסיפה לאחר שהבהירה לו כי היא למעשה לא מוכנה לשלם את חובו של אחיה, הוא הנחה אותה לגשת אל הלשכה המשפטית אצל נתבעת 2, אלא שלטענתה, כשהיא עשתה כן למחרת נאמר לה כי "ברגע שרשמה את השיקים העניין אבוד". יחד עם זה אישרה כי בשלב מאוחר יותר ניסו הנתבעות להגיע עמה להסדר.

לשאלתי האם במהלך הארוע נשוא התביעה היא התנדבה לשלם את החוב השיבה התובעת בשלילה.  התובעת טענה כי אחיה אינו מתגורר עימה וכי מאז שנת 2006 הוא גר בפועל ברחוב רמב"ם 20 בפרדס חנה, הגם שכתובתו למשלוח דברי דואר היא כתובת בית אמם ברח' צה"ל 21, ואף הציגה בפני חשבון חשמל שי שבו כדי לתמוך בטענה זו (ת/1). בנוסף לכך הציגה התובעת את הסכם השכירות שלה בדירה ברח' היהלום , התומך בגרסתה. יחד עם זה, לשאלתי מדוע אם כן לא מסרה לגובה את הפרטים הרלבנטיים שיכולים היו לסייע באיתורו בפועל של אחיה, ומדוע היא מגוננת עליו כך, השיבה : "ברור שאני מגוננת על אחי, אני אחותו הגדולה".