ת"ק 57409-11-15 שפירו נ' קפח

התובעת הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בסך 13,750 ₪, בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות הפרת הסכם לשכירות יחידת דיור ששכרה מהנתבעת.

לטענת התובעת בכתב התביעה, ביום 17.12.14 נחתם הסכם שכירות והיא שכרה מהנתבעת יחידת דיור, תמורת 2,000 ₪ לחודש לתקופה של שנה אחת. בחודש מאי 2015 ארעה סתימה בביוב והנתבעת דרשה ממנה השתתפות בתיקון התקלה בסכום של 800 ₪. התובעת טענה כי לא נעשה כל שימשו בלתי סביר בנכס והיא לא השליכה נייר לאסלה, אולם הנתבעת איימה עליה כי אם לא תשלם - היא תוצא מיחידת הדיור. התובעת טענה כי מאז אותו אירוע, החלה הנתבעת, המשכירה, להתעלל בה, סירבה הנתבעת להשיב לטלפונים וטענה כי כל פנייה תעשה באמצעות המתווך. ביום 5.6.15 ניתקה הנתבעת את הדירה מהחשמל וחיברה את החשמל בחזרה רק לאחר שהתובעת הזעיקה את המשטרה. עוד נטען שיומיים לאחר מכן, הציפה הנתבעת את יחידת הדיור באמצעות צינור שהוחדר לדירה. לנוכח התנהגות זו של הנתבעת, לא נותרה ברירה לתובעת, אלא לעזוב את יחידת הדיור.לאחר שנמצא דייר חלופי, בתחילת חודש אוגוסט 2015, עזבה התובעת את יחידת הדיור. הנתבעת השיבה את השיקים הדחויים עבור דמי השכירות לחודשים ספטמבר-דצמבר, אולם לא השיבה לה את דמי השכירות עבור חודש אוגוסט 2015. לנוכח כל האמור לעיל, התובעת תובעת החזר של חודש אחד של דמי שכירות בסך 2,000 ₪, פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה בסך 10,000 ₪, וכן הוצאות בסך 1,750 ₪.

הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את כל האמור. לטענתה, ההסכם הופר הפרה יסודית על ידי התובעת, אשר גרמה נזקים והצפות, הטרידה בשיחות טלפון בשעות מאוחרות וצרכה חשמל באופן מופרז. לפיכך נטען כי השכירות הופסקה בחודש אוגוסט, בדין ובצדק, על ידי המשכירה, הנתבעת. הנתבעת הוסיפה וציינה, כי הצפת הביוב נעשתה בגלל שהתובעת השליכה לאסלה ניירות ומגבונים, וכי אין מדובר בשימוש סביר, אלא בשימוש בלתי סביר שעלות תיקונו מוטלת על התובעת. הפסקות החשמל לא היו מכוונות ונעשו בגלל שימוש יתר של התובעת. הנתבעת הכחישה כי היא זו שהציפה את יחידת הדיור וטענה כי קיבלה איומים מבן זוגה של התובעת.

בדיון ביום 7.2.16 שבו כל אחד מהצדדים על הטענות שהועלו בכתבי הטענות. התובעת העידה כי היא לא השליכה ניירות או פריטים הגייניים לאסלה, וכל שימוש בנכס היה שימוש סביר. התובעת הודתה, כי אין לה הוכחה שדווקא הנתבעת היא זו שגרמה את ההצפה, אולם הדבר הסתבר לנוכח האיומים של הנתבעת שתוציא אותה מהבית. התובעת הגישה תמליל שיחה מיום 5.6.15, במהלכו היא הטיחה בנתבעת כי היא לא יכולה "להוריד לה את השאלטר", כאשר הנתבעת משיבה על טענה זו, שהתובעת התנהגה לא יפה. לחיזוק טענת האיום, בהמשך התמליל, מאיימת הנתבעת: "...אנחנו לא מתאימות. לא מתאים לי. את משלמת את ה-500 ₪ כמו שאמרתי לך, אחרת את תצאי מפה. לא רוצה אותך...". התובעת הוסיפה והעידה, כי המתווך לא שילם לה דבר בגין הפינוי המוקדם של הדירה, וכן כי כאשר נפסק החשמל היא הגיעה לבית הנתבעת, ובעלה של הנתבעת השיב על טענתה מדוע נותק החשמל, ואמר שהתובעת לא אמורה להיות בדירה, והוא לא יחזיר את החשמל עד שהיא לא תדבר עם המתווך.

הנתבעת, מנגד, חזרה על טענותיה. היא הציגה אישור של שרברב לפיו משאבת הביוב נסתמה על ידי מגבונים ומוצרי היגיינה נשיים. בעניין זה יצוין, כי למרות החלטה קודמת מיום 7.12.15, לפיה יש להביא לדיון את כל הראיות, השרברב לא הגיע למתן עדות, לא נחקר בחקירה נגדית, ולכן יש להתייחס בזהירות למזכר שמסר, הגם שאין באותו מזכר אמירה מפורשת כי מדובר בסתימה דווקא מיחידת הדיור בה התגוררה התובעת.

הנתבעת הוסיפה והגישה מכתב מהמתווך, אמיר לחמי, לפיו התובעת יצאה מהדירה באמצע החוזה וקיבלה 2,000 ₪ במזומן עבור חודש ספטמבר. יצוין כי גם כאן לא הובא המתווך למתן עדות, ובעניין זה אני מעדיף את עדותה החדה והחד-משמעית של התובעת כי הסכום לא הושב לה.

לאחר ששמעתי את עדויות התובעת מזה והנתבעת ובעלה מזה, נראה לי כי יש להעדיף את עדותה של התובעת, לפחות לגבי עיקר הדברים:

• באשר לסתימה בביוב, לא התרשמתי כי התובעת עשתה שימוש בלתי סביר בנכס. ההסכם בין הצדדים קובע במפורש בסעיף 9 כי השוכר יתקן על חשבונו כל תקלה שאיננה נובעת משימוש רגיל וסביר במושכר. בנסיבות אלה, לא היה מקום לחייב את התובעת בעלות תיקון הביוב שנגרם כתוצאה משימוש סביר ורגיל בנכס.

• מצאתי לנכון להדגיש, כי גם אם הנתבעת סברה כי יש מקום להשתתפות של התובעת בהוצאה, וודאי שלא היה מקום לאיים על התובעת כי אם לא תשלם תוצא מיחידת הדיור, כפי שהדבר עולה מתמליל ההקלטה של השיחה בין הצדדים. מהתמליל עולה במפורש, כי הנתבעת איימה באופן חד משמעי על התובעת, שאם לא תשלם 500 ₪ היא תוצא מיחידת הדיור. ישנה דרך לתבוע סכומי כסף הנתונים למחלוקת בין שוכר ומשכיר, ואיום בהוצאה מיחידת דיור מושכרת, איננו בגדר דרך לגיטימית לבירור מחלוקת כזו.