דנון ואח' נ' פרטוש ואח'

לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות. עניינה של התביעה – נזק שנגרם לרכב התובעים בתאונה מיום 17.5.2016.

בדיון שנערך לפניי ביום 10.8.2017 העידו הנהגים בשני כלי הרכב. מהעדויות עולה, כי נסיבות התאונה בעיקרן אינן שנויות במחלוקת. התובע נסע בכביש שבו שני נתיבים, והבחין ברכב שנעצר לפניו בפתאומיות. התובע לחץ על דוושת הבלם אך פגע ברכב שלפניו. נהג רכב הנתבעים – הרכב השלישי בשיירה – ניסה גם הוא לבלום, אך פגע ברכב השני – הוא רכב התובעים. שני הנהגים מאשרים כי היה כתם שמן על הכביש (בו הבחינו לאחר שיצאו מכלי הרכב לאחר התאונה).

התובעים מציינים, כי הם-עצמם נשאו בנזק שנגרם לרכב הראשון. לטענתם, על הנתבעים לשאת בנזקי הרכב השני. הנתבעים מצדם סבורים כי בנסיבות המקרה ולאור כתם השמן, אין לייחס להם אחריות לתאונה. לאחר שבחנתי את החומר שלפניי ושמעתי את הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. על-פי מצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, פסק-הדין ינומק באופן תמציתי.

הפסיקה נדרשה לא אחת למשמעות שיש לייחס לקיומו של כתם שמן על הכביש, שעה שבאים לבחון את אחריותו של נהג לאירוע תאונה. על-פי הפסיקה, קיומו של כתם שמן עשוי להביא למסקנה כי החלקה על הכביש לא נבעה מרשלנותו של הנהג אלא מ"גורם זר" (ראו והשוו ע"א 446/82 בלגשווילי נ' אלגבארין, פ"ד מב(2) 737 (1988)). עם זאת, נפסק כי נהיגה בדרכים כרוכה בסיכונים מסוימים, שגם אם לא ניתן לצפותם באופן ספציפי – קרי: במקום מסוים ברגע מסוים – הרי שניסיון החיים מלמד כי מהווים הם תופעה מוכרת בכביש, ונהג סביר חייב להביא בחשבון את האפשרות כי ייתקל בהם. דוגמה לסיכון כזה היא הימצאותו של כתם שמן בכביש (ראו והשוו ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 141 (1986)). ואמנם, נהיגה זהירה היא המפתח לתגובה הולמת לסיכונים בכביש – לרבות מכשול או מפגע – אך לא מדובר במשטר של אחריות מוחלטת, ובמקום שבו נמצא כי הנהג נקט אמצעי זהירות נאותים וחרף זאת התרחשה התאונה – לא תקום לו חבות.

מן האמור לעיל אנו למדים, כי עצם נוכחותו של כתם שמן על הכביש אין משמעותה בהכרח כי הנתבע נהג בזהירות סבירה או כי "נותק הקשר הסיבתי". גם אם הוכח קיומו של כתם שמן – וזה המצב בענייננו – הרי שיש לבחון אם נהג הרכב נקט אמצעי זהירות נאותים, ובכלל זה: שמירת מרחק, נהיגה במהירות התואמת את תנאי הדרך, תגובה הולמת למפגע שנוצר בכביש וכיוצא באלה (ראו למשל ת"א (של' ת"א) 19248/06 עירון נ' וילסין (5.10.2007)). מדובר בשאלה עובדתית בעיקרה, שהתשובה לה נגזרת מהנסיבות שהוכחו בכל מקרה ומקרה.

בענייננו, נחה דעתי במאזן ההסתברויות כי יש לייחס לנהג הנתבעים אחריות לפגיעה מאחור ברכב התובעים. בעניין זה אדגיש את הנקודות הבאות: ראשית, שני הנהגים גם-יחד העריכו למעשה בדיון, כי התאונה התרחשה עקב שילוב של אי-שמירת מרחק וקיומו של כתם שמן. כך, התובע ציין כי הוא הכיר באחריותו לנזק של הרכב שלפניו משום שאם היה שומר מרחק מספק, התאונה לא הייתה נגרמת; וגם הנתבע העיד, כי "שילוב של כתם שמן על הכביש וחוסר שמירת מרחק. זה מה שהוביל לסיטואציה הזו". דומני, כי די באמירה כנה והגונה זו כדי להטות את הכף לחובת הנתבעים. שנית, התובע העיד כי עבר פרק זמן קצר מאוד – שנייה או שתיים – בין עצירת רכבו-שלו לבין הפגיעה שספג מאחור מרכב הנתבעים. הנתבע מצדו לא ביקש לחלוק על כך ולא ידע ליתן אומדן זמנים אחֵר. מכאן ניתן להסיק, כי המרחק בין כלי הרכב היה קטן, או שמהירות הנסיעה לא הייתה נמוכה מספיק בהתאם לתנאי הדרך. שלישית, הנתבע נשאל לגבי המרחק בינו לבין הרכב שלפניו (רכב התובעים), ולא ידע להשיב. רביעית, כלי הרכב נסעו בנתיב השמאלי מבין שני נתיבים. לא נשללה האפשרות כי אילו הנתבע היה נוהג במהירות לפי תנאי הדרך תוך שמירת מרחק הולם מהרכב שלפניו, הוא יכול היה – למראה התאונה בין רכב התובעים לרכב הראשון – לעבור לנתיב הימני וכך למנוע את הפגיעה ברכב התובעים.

ראוי להדגיש: לא נעלם מעיני כי גם התובע לא הצליח למנוע את הפגיעה ברכב שלפניו. אולם, בהגינותו, הוא העיד כי לא נהג כראוי וכי "על טעויות משלמים". אמר – ועשה: התובע נשא באחריות לנזקי הרכב הראשון. על כן, לא מצאתי בעובדה שגם התובע פגע ברכב שלפניו משום הוכחה לכך שההתנגשות באזור התאונה הייתה בלתי-נמנעת.

הנה כי כן, שוכנעתי במאזן ההסתברויות כי הנתבע לא נקט את כל אמצעי הזהירות הדרושים על-מנת לקדם פני סיכונים אפשריים בדרך, ובפרט, לא הקפיד על שמירת מרחק מספק מהרכב שלפניו. כאשר הנתבע הבחין בהתרחשות שלפניו, הוא אמנם לחץ על הבלם אך לא הצליח למנוע את הפגיעה ברכב התובעים במוקד האחורי. גם אם אניח כי לכתם השמן הייתה תרומה לאירוע, הרי שלא מצאתי כי מדובר בגורם מכריע, ולכל הפחות מדובר בשילוב בין מפגע זה לבין אי-שמירת מרחק – כפי שהעיד הנתבע עצמו. משכך, אין בכתם השמן כדי לאיין את חבותם של הנתבעים לפצות את התובעים על נזקיהם.

יוּער במאמר מוסגר, כי בכתב ההגנה הועלתה טענה בדבר רשלנות של עיריית ראשון לציון, אשר לא דאגה להסרת מפגע השמן על הכביש. אלא מאי? לא הוגשה הודעה לצד ג' נגד העירייה וזו האחרונה כלל אינה בעלת-דין בתיק. ממילא, לא ניתן להיזקק במסגרת התביעה דנן לשאלת אחריותו של גורם אחֵר כלשהו, לרבות העירייה, לתאונה נשוא התביעה.