ביינר נ' ויינגולד

בפני תביעה ע"ס 1,657 ₪ שעניינה תאונת דרכים שהתרחשה ביום 10.2.16.

התובע טען בכתב תביעתו כי רכבו של הנתבע פגע בו תוך שהוא סוטה לנתיב נסיעתו.

הנתבע טען בכתב הגנתו כי לא רכבו פגע ברכב התובע אלא התובע הוא שפגע בנגרר שהיה מחובר לרכבו של הנתבע וזאת לאחר שהנתבע ביקש להשתלב בנתיב נסיעתו של התובע והוא לא שם ליבן לנגרר ופגע בו.

בפני העידו התובע והנתבע ותיארו את נסיבות התאונה, כל אחד מנקודת מבטו.

התובע טען כי הנתבע סטה בפתאומיות לנתיב נסיעתו וכי חלקו הקדמי של הנגרר פגע ברכבו. הנתבע טען מאידך כי התנועה בעת האירוע היתה איטית וכי משהבחין כי קיים רווח בין הרכבים במסלול משמאלו, הסיט את רכבו והנגרר אולם התובע לא הבחין בנגרר ולפיכך בעת שהאיץ פגע בנגרר בצידו האחורי בשעה שרכבו של הנתבע כבר השלים המעבר לנתיב הנסיעה והיה בעמידה.

דיון ומסקנות-

שני הצדדים העידו לפני ונותרו איתנים בגרסאותיהם, אך לא הביאו ראיה של ממש או עדות של אדם נוסף, שיש בה כדי לתמוך את אחת הגרסאות.

כלל נקוט במשפט האזרחי, כי "המוציא מחברו – עליו הראיה", כלומר: על התובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיה ממשית, כדי שיוכל לקבל סעד בבית המשפט.

בענייננו, כאשר הובאו לפני גרסאות סותרות, המכחישות זו את זו, בלא שהובאה כל ראיה חיצונית נוספת שיש בה כדי לתמוך ולחזק את גרסת התובע, ומבלי שהתובע הצליח לטעת ספק בגרסת הנתבעים, המשמעות היא שהתובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח את תביעתו.

השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות והאם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

זאת ועוד- תקנה 41 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 קובעת-

"נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש."