ת"ק 56541-11-16 זנדברג טובלי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

תביעה בסך 15,000 ₪ בגין תגמולי ביטוח.

1. בתאריך 9.9.10 ארעה לתובע תאונת דרכים עת נהג ברכב מ.ר 99-322-67 (להלן: "הרכב"). הרכב היה בבעלות חברת "איילון בלו ליסינג בע"מ" (להלן: "בלו ליסינג"), כך על פי רישיון הרכב (נספח 1 לכתב ההגנה), וכך על פי שאילתא למשרד הרישוי [נ/1]. הרכב היה בהחזקתו ובשימושו של התובע במסגרת עסקת "ליסינג מימוני" (עמ' 1 שו' 15). ההסכם בין התובע לבין בלו ליסינג לא הוצג לפניי, אך באופן כללי מדובר בעסקה שבה מקבל התובע זכות חזקה ושימוש בנכס לתקופה מסוימת בתמורה לתשלומים תקופתיים, כאשר בסוף התקופה ניתנת לו האפשרות לרכוש את הנכס בעלות כזו או אחרת.

2. לאחר התאונה, שמאי מטעם הנתבעת, מבטחת הרכב בביטוח מקיף, בדק את הרכב. שווי הרכב הוערך על ידו בסכום של 64,654 ₪, ומאחר שהיקף הנזקים בו עולה על 60% מהשווי המליץ לנתבעת לראות את המקרה כ"אובדן גמור" (ראו דוח שמאי, ת/1). וכך היה.

3. התובע חולק על הערכת השמאי ביחס לשווי הרכב (64,654 ₪) וטוען כי שווי זה הוא לאחר שנוכה סכום של 10,344 ₪ המהווה מס ערך מוסף בשיעור של 16%. לדבריו, מאחר שהרכב שלו, והוא אדם פרטי שאינו זכאי לקזז מע"מ, שומה היה על הנתבעת לשלם תגמולי ביטוח מבלי לנכות את המע"מ. למעשה, לטענת התובע מדובר בתשלום תגמולי ביטוח בחסר של 10,344 ₪ (התביעה היא על סך של 15,000 ₪, אולם התובע לא פירט על שום מה הפרש זה).

4.אלא, שסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, קובע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח" [הדגשה אינה במקור]. מקרה הביטוח ארע בתאריך 9.9.10, ולפיכך משהגיש התובע את תביעתו שלפניי בחודש נובמבר 2016, למעלה משש שנים לאחר התאונה, תביעתו התיישנה זה מכבר. התובע לא הצביע על כל נסיבות חריגות בעטיין יש לדחות את תחילת מרוץ ההתיישנות (להארכת תקופת ההתיישנות ראו חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (בכלל זה סעיף 8) החל גם על תביעה לתגמולי ביטוח - טל חבקין התיישנות 353 (2014)). אמנם לטענתו לא ידע על אודות קיומו של דוח השמאי [ת/1], אולם אין זאת אלא מסיבות התלויות בו ושבזהירות סבירה יכול היה למנוע אותן. לאחר התאונה, ועוד בשנת 2010, הוא קיבל מהנתבעת המחאה על סך של 253 ₪. כמו כן, וכפי שעוד יובהר, הוא קיבל מבלו ליסינג סכום של 5,984 ₪. התובע יכול היה לברר על שום מה קיבל כספים אלו, ולא לעשות כן במשך שש שנים.

על כן, כבר מטעם זה של התיישנות, דין התביעה להידחות.

5. אך גם לגופם של דברים;

הרכב, כאמור, היה בבעלות בלו ליסינג – חברת מימון אשר התקזזה על המע"מ בעת רכישת הרכב. השמאי, שהיה מודע להיות הבעלים חברה, ציין זאת בחוות דעתו [ת/1] ולפיכך הפחית 16% מע"מ מהסכום לתשלום. יודגש כי מאחר שהרכב היה משועבד לאיילון חברה לביטוח בע"מ, תגמולי הביטוח לא הועברו ישירות לנהג (המבוטח) או לבעל הרכב (בלו ליסינג), אלא לבעל השעבוד.

במקביל, מאחר שלמעשה שולם שווי הרכב, בלו ליסינג היתה אמורה לזכות את יתרת חובו של התובע אצלה. גובה החוב עמד באותה העת על 68,278 ₪ (שהם 58,860 ₪ + מע"מ) (ראו תכתובת דואר אלקטרוני מתאריך 25.10.16 שצורפה לכתב ההגנה, בין התובע לבין מנהל הכספים של בלו ליסינג). לכאורה, תגמולי הביטוח שהתקבלו מהנתבעת (64,844 ₪ - ראו הודעת הדוא"ל לעיל) נמוכים מיתרת החוב של התובע, באופן שאמור היה להיוותר לו חוב אצל בלו ליסינג. אך לא כך הוא. מאחר שלבלו ליסינג (בעל הרכב) אין נזק שהרי שווי הרכב נפרע, היא העמידה את חובו של התובע אצלה על 58,860 ₪ בלבד קרי, ללא מע"מ. באופן זה נותרה לתובע יתרת זכות אצלה בסכום של 5,984 ₪ (58,860 ₪ - 64,844 ₪), ולכן היא שלחה המחאה לפקודתו על יתרת זכות זו (ראו שם).