ש' נ' יינות ביתן בע"מ ואח'

לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות, לפיצוי בגין נזק-גוף שהוסב לתובעת בשל עגלה שפגעה בכף רגלה במהלך קנייה בסופר המופעל על-ידי הנתבעת 1, בעיר ראשון לציון.

התובעת טוענת בכתב התביעה כי ביום 16.10.2013 היא התלוותה לאחותה אשר ערכה קניות בסופר. האחות הובילה את העגלה והעמיסה מצרכים. לקראת סוף הקניה, כאשר העגלה הייתה מלאה, סטתה העגלה ופגעה בחלק האחורי של כף רגלה השמאלית של התובעת. כתוצאה מן הפגיעה הרגל הייתה כאובה ומדממת. לטענת התובעת, בדיעבד התברר כי עגלת הקניות הייתה בלתי-תקינה ובלתי-יציבה. עוד מתארת התובעת כי לאחר טיפול ראשוני על-ידי סגן מנהל הסניף היא פונתה באמבולנס לבית החולים. החתך בכף הרגל נתפר ונחבש עם פולידין, והתובעת קיבלה חיסון נגד טטנוס. התובעת טוענת כי בתקופה שלאחר התאונה היא התקשתה לתפקד ולהתנייד, נזקקה לסיוע בטיפול בבנהּ, ונגרמו לה הוצאות ועוגמת נפש. בשל כך היא תובעת פיצוי בסכום של 25,000 ₪.

הנתבעות גורסות כי הטענה בדבר חוסר התקינות של העגלה אינה מבוססת; כי האחריות לאירוע רובצת על האחות אשר הניעה את העגלה, ועל התובעת עצמה שהלכה קרוב מדי לעגלה; וכי לתובעת נגרם נזק קל ביותר, ולא הוכח הנזק הנטען.

ביום 1.7.2015 התקיים דיון לפניי, שבו העידו התובעת ונציג הנתבעת 1. כמו-כן אפשרתי לבעלה של התובעת לומר את דבריו. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. על-פי מצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, אנמק את מסקנתי בצורה תמציתית.

מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזק גוף. אינני מפקפק בכך שהתובעת נפגעה מעגלת הקניות. אינני מטיל ספק בכך שהפגיעה בכף הרגל גרמה לה חתך כואב ומדמם. אולם, בכך לא די כדי להטיל אחריות על הנתבעות בגין אירוע הנזק. כדי לזכות בתביעתה, על התובעת, הנושאת בנטל ההוכחה, לשכנע את בית המשפט כי הנתבעת התרשלה, כלומר לא נקטה אמצעי זהירות סבירים למניעת סיכונים ללקוחות המבקרים בעסק, וכי התרשלות זו גרמה לנזק במקרה המסוים. לשם כך עליה להוכיח בראש ובראשונה את הנסיבות הספציפיות של האירוע, ולהראות כי נסיבות אלה מקימות חבות של הנתבעת בגין הפגיעה בכף הרגל.

בנטל זה התובעת לא עמדה. ראשית, אין מחלוקת כי האירוע התרחש כאשר אחותה של התובעת – ולא, למשל, עובד של הנתבעת – מסיעה את העגלה. שנית, אין מחלוקת כי הפגיעה אירעה לקראת סוף הקנייה, כאשר העגלה הייתה עמוסה במצרכים. ניתן אפוא להניח, כי אם אמנם היה מדובר בעגלה תקוּלה שלא ניתן להניע אותה באופן סביר, האחות הייתה מחליפה לעגלה אחרת. אולם, לא כך היה. יתרה מכך: התובעת טוענת בכתב ההגנה כי "בדיעבד התברר לי כי עגלת הקניות... לא הייתה תקינה היות ולא היתה יציבה...". אולם, כיצד התברר הדבר בדיעבד, ומדוע לא התברר קודם לכן, בזמן שבו העגלה שימשה את האחות לצורך איסוף מצרכים? לכך לא מצאתי תשובה מספקת ואין די באמירתה של התובעת, בעדותה, כי העגלה הייתה "מצ'וקמקת" (בפרט כאשר מדבריה של התובעת עולה כי היא-עצמה לא הסיעה את העגלה בשום שלב). שלישית, נסיבות האירוע לא התבהרו כלל. כך, אחותה של התובעת, שכאמור הסיעה את העגלה, לא התייצבה למסירת עדות. התובעת הסבירה כי האחות עברה ניתוח, אולם גם אם כך הדבר, עדיין החיסרון של עדות האחות לשם ביסוס התשתית העובדתית – בולט. חסרון זה ניכר במיוחד נוכח העובדה שהתובעת עצמה אינה יודעת לומר כיצד בדיוק התרחש האירוע (למעט אמירה כללית שהעגלה "הסתובבה"), ולמעשה מעדותה עולה כי היא לא ראתה מה קרה עד שחשה כאב בכף הרגל. העמימות באשר לנסיבות האירוע מתגברת שעה שהתובעת מתארת כי צעדה מצד שמאל של העגלה, והפגיעה היא בכף הרגל השמאלית, בחלק האחורי. ויודגש: עגלת קניות עלולה לפגוש את רגלו של אדם בשל סיבות שונות, שלא כולן קשורות דווקא ברשלנות של הסופר. כך למשל, תאונה עלולה לקרות בשל חוסר תשומת לב מצדו של מסיע העגלה או מצדו של האדם המתהלך בסמוך לעגלה.

אוסיף ואציין, כי לכתב התביעה צורף טופס "הודעה על תאונה". בטופס צוין כי לפי דברי האחות היא "הלכה עם העגלה והנפגעת נתקלה ברגלה בעגלה". דיווח זה בוודאי אינו תומך במסקנה בדבר התרשלות הנתבעת. בטופס צוין גם כי לפי דברי הבעל "העגלה לא היתה תקינה נוטה הצדה", אולם עצם העובדה שהבעל טען כך אינה מספקת, לא כל שכן כאשר אין מחלוקת שהוא כלל לא היה נוכח באירוע. עוד צורפו לכתב התביעה שתי תמונות של החלק התחתון של עגלה. עם זאת, בכתב התביעה אין התייחסות לתמונות אלה, לא צוין מי צילם אותן ומתי, והעיקר: אין בהן כדי ללמד שהעגלה – בהנחה שמדובר בעגלה נשוא התביעה – הייתה תקוּלה או בלתי ניתנת לשימוש סביר. יודגש, כי עצם העובדה שהגלגלים נראים בתמונה מסובבים לצד שמאל, אינה מלמדת כשלעצמה על חוסר תקינות.

הערה אחרונה: בכתב התביעה נרשם כי בסופר לא הייתה ערכת עזרה ראשונה. בעדותה של התובעת היא הוסיפה ותיארה כי "עטפו אותי עם חולצה אדומה מסריחה שלהם". גם בהקשר זה העובדות לאשורן לא התבררו (אציין כי נציג הנתבעת טען שבכל סניף של הרשת קיימת ערכת עזרה ראשונה), ומכל מקום, אין כל בסיס לקבוע כי יש קשר סיבתי בין הטיפול הראשוני שניתן לתובעת על-ידי סגן מנהל הסניף, עד לבוא האמבולנס, לבין הנזק המתואר בתביעה.

סוף דבר: התובעת לא הוכיחה כי היא נפגעה בנסיבות המקימות אחריות לנתבעות. לפיכך, דין התביעה להידחות. רשמתי לפניי את הצהרתן של הנתבעות כי תהא התוצאה אשר תהא, הן מתחייבות להעניק לתובעת, לקראת ראש השנה, תלושי שי לרכישה בסופר. טוב עשו הנתבעות שכך הצהירו. במצב דברים זה ובנסיבות העניין, אין צו להוצאות.