ת"ק 56003-03-14 אברהמי נ' גפן

לפניי תביעה לפיצוי בסך של 10,900 ש"ח שעילתה מעשה תקיפה שביצע הנתבע כלפי התובע.

1.בכתב התביעה, בעדותו ובהודעה שמסר במשטרה טען התובע, בתמצית, כי ביום 30.12.2008 הוא פגש בנתבע ברחוב והחל לשוחח עמו. התובע ביקש מהנתבע להשיב לו חוב כספי שהוא חב לו שנים רבות. לאחר חילופי דברים, היכה הנתבע בתובע במפתיע מכת אגרוף באזור הסנטר; המכה זעזעה את האחרון, העיפה את משקפיו ארצה והם נהרסו כליל. התובע היה מזועזע; לקה בסחרחורת קלה; וחש, לדבריו, פגיעה נפשית. באותו יום הוא היה אמור להרצות במכללה, אולם לקה בהלם, בכאבי ראש ובסחרחורות, ולכן לא הרצה. הוא עתר לפיצוי בסך 750 ש"ח בגין אבדן הכנסה; 5,150 ש"ח בגין הנזק שנגרם למשקפיים; ו-5,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני.

2.ביום 22.2.2015 דחיתי את התביעה. קבעתי כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח שהתקיפה אכן ארעה כפי שטען, בין היתר משום שהיה יכול להביא עד אובייקטיבי שאמנם לא ראה את התקיפה עצמה אך סייע לו לקום לאחר שנפל; מאחר שהשתהה זמן רב בהגשת התביעה ללא הסבר מניח את הדעת; ומאחר שהנטל להוכיח אירוע בעל גוון פלילי הוא גבוה ובנסיבות דנן סברתי כי הוא לא הורם.

3.התובע ביקש רשות לערער על פסק הדין. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק) הציע למשיב (הנתבע) הצעת פשרה בכתב, וקבע כי ככל שהוא אינו מקבל אותה, ישיב לבקשה לרשות ערעור תוך 14 יום. משלא נתקבלה תשובת המשיב, החליט בית המשפט המחוזי (ביום 31.5.2015) לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות, הוגש ערעור לפי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור גופו. בית המשפט ביטל את פסק הדין, והורה כי "ערכאה קמא תצא מהנחה שהתקיפה הוכחה על ידי [התובע] ותמשיך לדון בשאלת הפיצוי המגיע ל[תובע] מה[נתבע]".

4.על יסוד הנחיית ערכאת הערעור ניתן פסק דין זה. הואיל וחומר הראיות נפרש לפניי בישיבת יום 19.2.2015; ומשלא הונחיתי אחרת, לא ראיתי לקיים ישיבה נוספת לצורך הגשת ראיות, ופסק הדין ניתן על סמך החומר הקיים בתיק.

5.נקודת המוצא לדיון היא אפוא שאירוע התקיפה ארע כפי שהתובע טען: התובע ספג מכת אגרוף אחת באזור הסנטר ונפל ארצה, לאחר שביקש מהנתבע להשיב לו חוב. החבטה השפילה את התובע, פגעה בכבודו והסבה לו כאב פיזי, אולם לא גרמה לנזק גוף ועל כן יש לפסוק בגינה פיצוי בגין נזק לא ממוני. התובע העיד בהקשר זה: "לפני המכה המשפט האחרון היה: 'אם אני חייב לך כסף, תתבע אותי', ואז בא האגרוף משומקום. הדבר הבא שאני זוכר זה שאני שרוע על הרצפה. [...] נכון שלא היה נזק גוף. הייתי המום ובאותו יום גם לא הרציתי. הרגשתי כמו גברת שנאנסה". על יסוד עדות זו ומכלול נסיבות העניין, אני סבור כי פיצוי בסך של 4,000 ש"ח הוא סביר (השוו: ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 4815-07-09 קלמרו נ' מורדוף (27.7.2010); ת"ק (תביעות קטנות ק"ג) 582/09 לוי נ' יוסף (6.12.2009); ת"ק (תביעות קטנות י-ם) 1815/09 ברגמן נ' באבאזדה (2.8.2009); ת"ק (תביעות קטנות ק"ש) 4114-01-08 זפרני נ' אברמוב (30.3.2008); ת"ק (תביעות קטנות פ"ת) 1115/06 איסלנטייב נ' מימון (12.9.2006)).

6.לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין אבדן הכנסה, שכן לא הובאה כל ראיה בנושא זה כגון יומן המעיד על כך שהייתה קבועה הרצאה, אישור על ביטול הרצאה, מערכת שעות או כל דבר דומה.

7.התובע הוכיח שהמשקפיים שהרכיב נהרסו כתוצאה מהחבטה, ואף הציג אותם להתרשמותי בדיון. ברם הוא לא הוכיח את שוויים. התובע אומנם הציג הצעת מחיר מיום 4.1.2009 על סך של 1,650 ש"ח בגין מסגרת סילואט ו-3,500 ש"ח בגין שתי עדשות מולטיפוקל. בהצעה נכתב: "הצעה עקב מסגרת קיימת עקומה ולא ניתנת לתיקון ועדשה שרוטה". כמו כן הציג התובע תדפיס מסך של מערכת המחשב של החנות שממנה קיבל את הצעת המחיר. תדפיס זה (שכפי הנראה הודפס בחודש פברואר 2015) תומך במסקנה שהצעת המחיר ניתנה בזמן אמת, שכן נתוניה הוזנו למערכת הממוחשבת. ואולם עצם העובדה שהתובע קיבל הצעת מחיר על סך של 5,150 ש"ח אין משמעה שסכום זה מבטא את השווי של המשקפיים שנהרסו. ייתכן שהמשקפיים שנהרסו היו שווים הרבה פחות מאלה שהתובע קיבל הצעת מחיר בגינם. בהצעת המחיר לא צוין שמדובר בדגם זהה לדגם שנהרס; לא ניתנה גרסה וממילא לא הומצאו פרטים בשאלה מתי נרכשו המשקפיים שנהרסו; מה הייתה עלותם בעת שנרכשו; ומהו שיעור הפחת שחל על ערכם עקב חלוף הזמן מאז שנרכשו ועד שנהרסו. מקובל עלי כי מקום שמדובר בנזק יחסית פעוט, אין זה מידתי לדרוש חוות דעת שמאית כתנאי-בלעדיו-אין להוכחתו, וניתן להסתפק לצורך כך בהצעת מחיר. אולם בנסיבות שלפנינו עותר התובע לפיצוי יחסית גבוה – סך של 5,150 ש"ח – בלא שתמך את הנזק שנגרם לו בכל ראיה אובייקטיבית לגבי שוויו, הגם שניתן היה לעשות כן בקלות יחסית (שכן המשקפיים שנהרסו נמצאים בידי התובע וניתן היה להעמידם לבדיקה בסמוך לאחר שנהרסו, ואף לאחר מכן). כאמור, ניתן היה להביא חוות דעת שמאית או לפחות הצעת מחיר שהייתה מבהירה כי היא מתייחסת למשקפיים מהדגם שנהרס אגב התייחסות לסוגיית הפחת. עם זאת, ובהינתן שעסקינן בתביעה קטנה והתובע אינו מיוצג, לא ראיתי לשלול ממנו כליל את זכותו לפיצוי בגין נזק שהוכח כי נגרם לו, ואני פוסק לזכותו בדרך של אומדנה סך של 2,500 ש"ח בגין אבדן המשקפיים.

8.סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובע סך כולל של 6,500 ש"ח. לסכום זה ייתוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (27.3.2014) ועד ליום פסק הדין. בהינתן סכום ההוצאות שנפסק לחובת הנתבע בבית המשפט המחוזי, לא ראיתי לעשות צו להוצאות בערכאה זו.