ת"ק 55806-06-14 סולומון ואח' נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ ואח'

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1.    רכבי הצדדים היו מעורבים בתאונה בצומת, בגינה הוגשה תביעה ואף תביעה שכנגד, כאשר כל אחד מהנהגים טען כי האחר אחראי לתאונה.

2.    לטענת  התובעת, היא פנתה ימינה בצומת מסוכן "צומת לא טריוויאלית", כאשר ראתה את הנתבע 2 (להלן: הנתבע) עומד מצידה השמאלי, שם יש תמרור "עצור". תוך כדי הפניה, כך תיארה התובעת, החל רכב הנתבע בנסיעה קדימה, מסיבה לא ברורה וללא כל הגיון, לתוך הצומת, כשהוא פוגע ברכבה.

3.    לטענת הנתבע, הוא עמד בעצירה מוחלטת בצומת בשל התמרור בכיוון נסיעתו, ובעודו בעמידה, פנתה התובעת שמאלה בקשת שאינה רחבה דייה, ופגעה ברכבו.

4.    במהלך הדיון, הציגה התובעת תמונות נזק צבעוניות (ת/1), שכן לאחר עיון באלה שצורפו לכתב התביעה, היה קשה להבחין באופן ברור בנזק הנטען, למרות שמדובר היה לכאורה (בשל עלות תיקון הנזק כפי שקבע שמאי התובעת, סך של 3,579 ₪) בנזק משמעותי.

הנתבע מצדו הציג תמונה שצילם במקום התאונה בטלפון הנייד שלו. הצדדים הסכימו שבתמונות נראית מעיכה קלה בדלת הנהג ברכב התובעת, והתובעת טענה כי הנזק נגרם בעת שהנתבע "נסע אמנם במהירות מאד נמוכה".

דיון והכרעה

5.    אקדים סוף דבר לראשיתו ואציין כי לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה, ולהשית מקצת מהאחריות על התובעת, הכל כפי שיפורט להלן.

6.    אני מקבלת את טענת התובעת כי רכב הנתבע היה בנסיעה קדימה ולא בעמידה מלאה, וזאת בשל אופי הנזק בדלת רכבה. מהתמונות ומהעדויות עולה כי מדובר במעיכה – אפילו היא קלה –  ונזק מסוג זה יכול להיגרם רק אם רכב הנתבע היה בתנועה קדימה, ולא בעצירה מוחלטת. באם התאונה היתה מתרחשת כפי שתיאר הנתבע, בשפשוף רכב התובעת ברכבו כשהוא עומד, היה צפוי להיות נזק של שריטות ארוכות ברכב התובעת, שריטות שלא ניתן למצוא בענייננו.

זאת ועוד, גם תמונות הנזק ברכב הנתבע אינן מעלות כי נגרמו לו שריטות משמעותיות, אלא מדובר בשפשוף בתחום צר יחסית, במיקום ובאופי המתיישב עם האמור לעיל.

התובעת אישרה שרכב הנתבע היה בנסיעה איטית מאד, מהירות נסיעה שתואמת את המעיכה הקלה ברכבה, והמסקנה היא שהנתבע שחרר את הבלם רק מעט, והחל לגלוש באיטיות לתוך הצומת, וזאת בטרם חלפה התובעת על פניו, וכך גרם לתאונה.

בנסיבות אלה, ברור כי האחריות לתאונה מוטלת ברובה על הנתבע.

7.    יחד עם זאת, יש לדעתי להטיל על התובעת אשם תורם לקרות התאונה ולנזקים שנגרמו בעטיה. התובעת פנתה שמאלה בצומת שהיא מכירה כצומת מסוכן, כאשר היא רואה רכב עומד משמאלה. בנסיבות כאלה, כפי שטען הנתבע, היה עליה לבצע את הפניה בקשת רחבה.

מהירות הנסיעה האיטית מאד של הנתבע מתיישבת עם המסקנה שנסע מרחק קצר בלבד עד למגע עם רכב התובעת (ולא 6-8 מטר, כפי שהעריכה התובעת בעדותה), ואילו התובעת נסעה כה קרוב מאד, שדי היה בהתקדמות הקלה בלבד של התובע- שאני מעריכה בס"מ בודדים בלבד -  הספיקה למגע בין שני כלי הרכב.

קרבה בלתי סבירה זו של רכב התובעת לרכב הנתבע בעת הפנייה מסבירה את תחושתו של הנתבע כי רכב התובעת נצמד שמאלה, לכיוון רכבו, ופגע  בפינה הקדמית-ימנית ברכבו בעת שעמד בצומת.

8.    לאחר ששקלתי את מידת האשמה החלה על כל אחד מהנהגים, אני קובעת כי הנתבע נושא ב-75% מהאחריות לתאונה ולתוצאותיה, והתובעת נושאת ב-25% ממנה.

הנזקים

9.    באשר לסכום הפיצוי, התובעת הוכיחה נזק בסך 6,524 ₪  (עלות תיקון הרכב, ירידת ערך שכ"ט שמאי). התביעה הועמדה על סך של 7,500 ₪ בלא הסבר ובלא ראיה לנזקים נוספים, ואני דוחה את יתרת הסכום שנתבע.

10.  הנתבעת 1, היא התובעת שכנגד, הוכיחה נזק בסכום של 2,174 ₪ (עלות תיקון הרכב, ירידת ערך שכ"ט שמאי). לא הובאה ראיה בגין נזק ממשי בשל ימי השבתת הרכב לצורך תיקונו, ואינני מקבלת את העתירה לפיצוי בגין הוצאות, טרחה או בזבוז זמן לתובעת שכנגד, בהעדר אסמכתא מתאימה.