ת"ק 55441-02-16 חרמון נ' פאר-פרג'ון

מונחת בפניי בקשה להעברת התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות במחוז המרכז, אשר לפי הנטען הינו בית המשפט המוסמך להיזקק לסעד הנתבע במסגרת התביעה.

בבקשה נטען כי כלל החלופות המנויות בתקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: "התקנות"), מצביעות על כך שבמקרה דנא, הסמכות להיזקק לתביעה נתונה לסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות בראשון לציון, ולחילופין, בתל אביב.

בכלל זה, נטען כי מקום מגורי הנתבע הינו בראשון לציון, מקום עסקו של הנתבע אף הוא בראשון לציון וכן בתל אביב ובבני ברק, מקום יצירת ההתחייבות הינו בראשון לציון, וזה המקום שאף נועד לקיום ההתחייבות.

בה בעת, עתר התובע לסילוק התביעה על הסף בשל העדר יריבות לכאורית בין הצדדים, בהינתן כי ההסכם נשוא התביעה נערך בין התובע לבין בנו של הנתבע, וכי הנתבע עצמו לא ייצג התובע מעולם. עוד נטען כי החלטת וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין נדרשה לטענות התובע בנדון, ולא נמצא כי יש בהן כדי לייצר מסד לקיומה של עילה נטענת כלפי הנתבע.

בתגובת התובע מיום 17.3.16 לא כיחד הלה כי לביהמ"ש באזור הדרום לא קנויה סמכות מקומית להידרש לתביעה, וכלשונו: "לגבי סמכות מקומית, אין לי התנגדות שהתביעה או המשפט יתנהל במקום מגוריו של הנתבע (ראשון לציון). לא ידעתי שיש סעיף סמכות מקומית".

באשר לטענה בעניין העדר יריבות, הוסיף הנתבע והגיש הודעת הבהרה מהיום, אשר לפי תוכנה הנטען, יש במסמכים המצורפים כדי להניב מסקנה ליריבות בין הצדדים.

דיון

הוראות התקנות קובעת חלופות שונות, אשר די בהתקיים אחת מהן על מנת להקנות לבית המשפט סמכות מקומית להיזקק לתביעה. יושם אל לב בהקשר זה כי הגם שכללי הסמכות המקומית נועדו "לשרת את נוחות הנתבע, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו" (י' זוסמן סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 78), הלכה למעשה, ככל שהתובע מגיש את התביעה באחד מבתי המשפט שמקום מושבם חולש על אחת החלופות האחרות הנקובות בתקנות, לא יהא באי הנוחות שתיגרם לנתבע, כדי להוציא התביעה מסמכותו של ביהמ"ש שקנה סמכות לדון בה.