ת"ק 55389-06-13 מלאך נ' ב'ר ואח'

בפני תביעה כספית.

הנתבעים קטינים בעת הארוע לקחו ללא רשות את הקטנוע השייך לתובע, נהגו בו ללא רשיון נהיגה ו/או ביטוח ולבסוף נטשו את הקטנוע תוך גרימת נזק. הארוע התרחש ביום 18.4.05.

משפטם של הנתבעים שהיו כאמור קטינים נדון בבית משפט לנוער בדלתיים סגורות והם הורשעו.

יש לציין כי כתב האישום הוגש ב- 25.5.05. הנתבע 1 הורשע בתאריך 21.7.05 ואין ספק שהתביעה נגדו התיישנה ונדחתה.

לגבי שני הנתבעים האחרים :

ביחס לנתבע מס' 3 בתאריך 23.3.08 הוא נשפט ונגזר דינו כאשר במהלך גזר הדין הושת עליו סכום של 500 ₪ פיצוי לתובע.

ביחס לנתבע מס' 2 – בתאריך 15.11.06 הוא נשפט ונגזר דינו.

התובע טוען כי תביעתו הוגשה בתאריך 26.6.13 ולא חלפו 7 שנים מאז מועד מתן גזר הדין. הנתבעים לעומת זאת טוענים כי יש לבחון את ההתיישנות, לא ממועד מתן גזר הדין אלא ממועד ביצוע העבירה ומאחר והעבירה בוצעה ביום 18.4.05 היה על התובע להגיש את תביעתו עד לא יאוחר מתאריך 18.4.12, דבר שלא נעשה בפועל.

התובע מצידו מבקש להסתמך על ת.א. 15620/07 במהלכו דחה כבוד השופט מנחם קליין את טענת ההתיישנות וזאת תוך התבססות על סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע כדלקמן: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע תקופות אלה".

אם הבנתי נכון את טיעונו של התובע רק לאחר שהורשעו הנתבעים 2 ו- 3 בפסק דין פלילי מרשיע חלוט על פי הודעתם התגבשה עילת תביעתו ולכן אין כאן התיישנות.

אני דוחה טענה זו של התובע.

נכון הדבר שעם הרשעתם הפלילית של שני הנתבעים נכנסת תביעתו של התובע בגדרו של סעיף 42 (א) לפקודת הראיות במובן שמדובר בפסק דין פלילי חלוט מרשיע המהווה ראיה לכאורה בהליך האזרחי, ואולם עילת התביעה לא התגבשה עם מתן גזר הדין אלא ביום ביצוע העבירה, כאשר העובדות כולן היו ידועות לתובע והוא היה אף חלק מן ההליך הפלילי ואף זכה לפיצוי כזה או אחר ממי מהנתבעים.

אשר על כן, פסק הדין אשר צירף התובע אין בו כדי לסייע לו ומדובר בתיק שחלה עליו התיישנות.