ת"ק 55017-04-15 ובר ואח' נ' רפאל

זוהי תביעה להשבת דמי שכירות שלטענת התובעים שילמו לנתבעת ביתר.

טענות התובעים

1. התובעים שכרו מהנתבעת דירה שבבעלותה ברח' הנטקה 36 בירושלים לתקופה שבין 03/2009 ועד 12/2014, אז נמכרה הדירה על ידי הנתבעת.

2. לאורך כל תקופה השכירות, הופקדו המחאות לתשלום דמי השכירות לחשבון הנתבעת בבנק לאומי.

3. על-פי הסכם השכירות הראשון מיום 2.3.09, דמי השכירות החודשיים ההתחלתיים הועמדו על 5,800 ₪, ונקבעה תוספת בשיעור של 5% לכל שנת שכירות, שהם 290 ₪ לחודש. תוקף הסכם השכירות הראשון היה ל-28 חודשים עם אופציה לשנה נוספת, כאשר חודשים 3-6/2009 צורפו לשנת השכירות הראשונה.

4. למרות זאת, ועל-פי דרישת הנתבעת שולמה התוספת החל מה-15.3 בשנים 2010, 2011 ו-2012, כלומר 4 חודשים לשנה שולמו ביתר, כאשר הנתבעת לא טרחה להשיב סכומים אלה.

5. התובעים טוענים כי בהתאם להסכמת הצדדים, סוכם על העלאת דמי השכירות בשיעור של 5% לשנה. ואולם, החל מחודש מרץ 2011 דרשה הנתבעת דמי שכירות בסכום של 6,394 ₪ בחודש, וזאת במקום 6,380 ₪ על-פי ההסכם, שכן הסכום אותו דרשה הנתבעת מהווה תוספת של 5% לסכום ששולם בשנה השנייה בסך של 6,090 ₪.

6. בחודש מרץ 2012 דרשה הנתבעת תוספת בסך של 5% על הסכום בסך של 6,394 ₪ ובין החודשים מרץ – יולי 2012 שולמו לנתבעת דמי שכירות בסכום של6,714 ₪ לחודש, שהינם 334 ₪ ביתר שכן היו אמורים להיות משולמים לנתבעת דמי שכירות בסכום של 6,380 ש"ח.

7. בתחילת חודש אפריל 2012 ביקשה הנתבעת להאריך את הסכם השכירות על ידי חתימת חידוש הסכם במשרדו של עורך דינה. חרף העובדה כי לא היה צורך בעריכת הסכם חדש, התעקשה הנתבעת על כתיבת הסכם שכירות חדש.