ת"ק 54660-02-16 כהן נ' איילון עמית ורפי בע"מ ואח'

התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה במסגרתה עתר לקבלת פיצוי מהן מכוחו של סעיף 30א. לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשמ"ב-1982 (להלן – "החוק") וזאת, כנטען בכתב התביעה, בעטיים של דברי פרסומת שנשלחו על ידי הנתבעים לתובע מבלי שניתנה הסכמתו לכך, ובניגוד להוראות החוק.

הנתבעים מצביעים מצדם על כך שעניינה של התביעה הינה הודעת דואר אלקטרונית אחת, כאשר התובע הוסר מרשימת התפוצה של הנתבעים לאחר קבלתה ומשביקש זאת, וטוענים כי אף תוכנה של הודעה זו לא היה פרסומי וזאת משום שהמדובר בהודעה על כך שהושק על ידם ידיעון/מגזין חדש המופץ בחינם ואשר נועד לתת לאנשים מסוגו של התובע העוסק בגרפיקה, מידע מקצועי וכלי עזר בעבודה השוטפת שלו. כן מלינים הנתבעים על כך שההודעה שבמחלוקת נשלחה ע"י הנתבעת מס' 1 שהינה חברה בע"מ, ומכאן שהנתבעים 2 ו-3 שהינם מנהלים בה צורפו שלא כדין לכתב התביעה, תוך הרמת מסך ההתאגדות ללא קבלת אישורו של בית המשפט. במהלך הדיון טען הנתבע מס' 2 גם כי כך או אחרת, לא מולאה לצורך פסיקת הפיצוי הדרישה כי ההודעה שוגרה "ביודעין" כהגדרת סעיף 30א. (י) (1) לחוק, וזאת משום שהנתבע סבר כי אין המדובר בדבר פרסומת.

את טענתו האחרונה של הנתבע יש לסלק מהדיון לאלתר. טענה זו לא רק שהיא נסתרת מכותרת הודעת הדואר האלקטרוני נשוא הדיון המכריזה כהאי לישנא : "גרפיקאים ומעצבים, קבלו כלי חינם לשרטוט ופריסה – פרסומת", אלא שהיא מתעלמת מהחזקה הקבועה בס"ק (5) של סעיף 30א. (י) לחוק, כאשר ברי כי הכרזה סובייקטיבית של נתבע לפיה לא הבין שהמדובר ב"דבר פרסומת" אין משקלה יכול לעלות לכדי "אלא אם כן הוכיח אחרת", שאם לא כן כל משגר דבר פרסומת יוכל להסתתר מאחורי הכרזה שכזו. לדידי, לשם הפרכת החזקה יש להעמיד ראיות אובייקטיביות מוצקות. לנוכח האמור לעיל אינני רואה מקום להיכנס בעובי הקורה של השאלה האם תנאי ה"ביודעין" שבסעיף האמור מתייחס רק לעניין ה"שיגור" או גם לעניין ה"פרסומת".

אינני יכול לקבל גם את גרסת הנתבעים לפיה המדובר בעלון אינפורמטיבי חינמי שכל ייעודו סיוע לאנשי מקצוע. העסק אשר מנהלים הנתבעים אינו מיזם פילנטרופי, וכל השקעה כספית בו אמורה לשאת פירות כלכליים בטווח הקצר או הארוך. המניע מאחורי הפצת עלון כאמור, בוודאי כשהוא מופץ גם לתובע שעל פי עדותו לא נמנה מעולם על לקוחות הנתבעים (ואף העיד כי אינו גרפיקאי כלל), הינו שיווקי-פרסומי כאשר האסטרטגיה שביסודו הינה מיתוגו של העסק כעסק מקצועני המומחה בתחומו, והתכלית שבסופו הינה הרחבת מעגל הלקוחות. לנוכח האמור לעיל נחה דעתי כי ביחס להודעה מתקיים מימד של מסר מסחרי שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת.

עם זאת, במכלול השיקולים שיש לשקול במסגרת פסיקת סכום הפיצוי ההולם [ראה הוראת סעיף 30א. (י) (3) לחוק ופסקי דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1954/14 ‏ ‏אילן חזני נ' שמעון הנגבי וברע"א 2904/14 גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ (2014) ו -רע"א 1330/16 יעקב שטראוסר נ' דורי שבת (2016)] נתתי דעתי גם על היקף ההפרה מבחינת האינטרס הציבורי, ועל התנהלותם של הנתבעים, כל זאת אל מול אינטרס אכיפת החוק ויצירת ההרתעה הנדרשת, והגעתי לכלל מסקנה כי פיצוי בסך של 500 ₪ הוא הולם וסביר בנסיבות העניין, כאשר על סכום זה ייווספו הוצאות משפט בסך של 300 ₪.

בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"צ 10316-02-14 זילברג נ' אור הקסם בע"מ ואחרים (2014) (ראה סעיף 12 לפסה"ד) יחוייבו כל הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום.

כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ולאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן לבקש רשות ערעור על פסק הדין מבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, י"ז אב תשע"ו, 21 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.