אדריס נ' חסן

לפני תביעה כספית על סך 13,700 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבע בגין נזק שנגרם לשער ביתו.

מכתב התביעה עולה כי בתאריך 22.8.16 בשעה 16:20 פגע רכב הנתבע בשער בית מגורי התובע ומשפחתו. רכבו של הנתבע שהינו רכב משא פתוח ומנוף אחורי, הגיע לחנות חומרי בניין "יורו סטאר" שנמצאת בסמוך למקום מגורי התובע. במהלך העבודה, כאשר הביא רכב הנתבע סחורה לחנות פגע הרכב האמור בשער בית מגוריו של התובע. כתוצאה מהפגיעה נגרם נזק רב לשער התוחם את חצר ביתו: השער לא נסגר ולא נפתח, עלעל השער נשאר באוויר, עמוד הברזל והמסילה הפנימית נהרסו. בעת האירוע שיחקו אחייני התובע על גג הבית הסמוך וכאשר ראו את שאירע, צילמו בטלפון הנייד שלהם את האירוע. תמונות הוגשו לתיק בית המשפט. התובע פנה לנתבע לאחר שהנתבע לא יצר כל קשר עימו וזאת כיוון שביקש להימנע מהגשת תביעה. התובע פנה לשמאי לקבלת שיערוך הנזק שנגרם לשער הבית שכן לטענתו השער נהרס ולא ניתן לבצע פתיחתו וסגירתו.

הנתבע לא הגיש כתב הגנה.

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים חזר התובע על טענותיו וטען כי לאחר האירוע השער נשאר באוויר וכי מדובר בשער ששוקל בין 600-700 ק"ג וכי השארת השער במצב זה הוותה סכנה ועל כן החליף את השער וכי עלות התיקון היתה יקרה מאד. זאת ועוד, טען התובע כי אין לו חשבונית של עלות השער החדש ואולם לטענתו עלה 7,500 ₪. התובע הציג במהלך הדיון תמונות של השער החדש וכן תמונות של הנזקים שנגרמו לשער הישן. לטענת התובע אף הפסיד ימי עבודה וכן כי קיבל יעוץ משפטי.

הנתבע הסביר כי לא ידע שצריך להגיש כתב הגנה ואמר את הדברים הבאים:

"ראיתי את התמונות, אם אני פגעתי למה לא אמר לי שפגעתי? היה מישהו מחומרי הבניין מסתכל ואמר לי מספיק זהו, התקדמתי וחזרתי. היה עוד מישהו שכיוון אותי, זה חבר שלי. זה שמופיע בתמונה. הוא הסתכל. אם השער היה עקום זה בעיה שלי? זה משאית של אבא שלי, העסק שלנו זה אספקת חומרי בניין, א. חידר ובניו. לא ירדתי מהמשאית וגם לא ראיתי את השער השבור, אמר לי מספיק, התקדמתי וחזרתי הביתה, גם הבן אדם שכיוון אותי לא אמר לי, אבל לא נגעתי. אם עצר אותי ואמר לי אתה עשית נזק, כמה הוא רוצה אני נותן לו. אם אמר לי שאני עשיתי נזק, אבל אף אחד לא אמר לי. לא הרגשתי מכה והגיעה משטרה לבית ואמרו שהמשאית היתה בשפרעם. העובד כיוון אותי אני לא יודע מי הוא אני לא מכיר אותו".

לאחר ששמעתי טיעוני הצדדים ועיינתי בכתב התביעה ובתמונות שהוצגו בפני שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל.

האירוע תועד בתמונות על ידי אחייניו של התובע אשר צילמו את האירוע ב"זמן אמת". מיד לאחר מכן צולם השער עם הנזקים שנגרמו לו. הנתבע אינו מכחיש כי נהג במשאית בעת קרות האירוע אך טוען כי לא נגע בשער כלל וכי מישהו אחר כיוון אותו. הנתבע עצמו העיד כי כלל לא יצא מהרכב ועל כן דבריו כי לא פגע בשער ולא נגרם נזק כלשהו אינם מעוגנים בעדות כלשהי או באסמכתא כלשהי. גם העד שיכול היה לשפוך אור על האירוע, העובד אשר כיוון אותו לא הוזמן כעד מטעם הנתבע .

כאשר בעל דין מחזיק בראיה או קיימת לו עדות נגישה, הפועלת לטובתו, חזקה עליו שיציגה בפני בית המשפט, על מנת לתמוך בטענותיו ולזכות במשפט, אלא אם הוא סובר, כי אותה ראיה או עדות עלולה לפעול לרעתו. לעניין זה ראה בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה (1) 736, 760, כך נפסק:

"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים יממה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים פליליים, וככל שהראייה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

הנתבע ציין כי מי שכיוון אותו הוא עובד שאיננו יודע מי הוא והוא לא מכיר אותו. אינני מקבלת הסבר זה. הנתבע עצמו סיפר כי מדובר ברכב השייך לאביו וכן כי מדובר בעסק משפחתי של אספקת חומרי בניין "א. חידר ובניו". דא עקא שלו היה מעוניין הנתבע לזמן את העד מטעמו על מנת שיעיד על נסיבות האירוע ויחזק טענת הנתבע כי לא פגע בשער, בוודאי היה עושה זאת. הימנעותו זו מהבאת העד יש בה כדי להיזקף לחובתו.

נוכח כל האמור, שוכנעתי כי התובע הוכיח את התביעה ואני מקבלת אותה וקובעת כי רכבו של הנתבע הוא אשר פגע בשער ביתו של התובע.