בראל נ' מפעיל תחבורה דן בצפון

לפניי תובענה כספית על סך 5,000 ₪ שעניינה בקשת התובעת לפיצוי בגין קנס ששילמה לנתבעת, בסך 100 ₪ שעה שלא תיקפה את כרטיס נסיעתה באוטובוס.

בתיק זה לא הוגש כתב הגנה, חרף המצאת כתב התביעה וההזמנה לדין לנתבעת, תוך שאף לא התייצבה למועד הדיון אליו זומנה כדין.

לטענת התובעת- ביום 6.5.17 נסעה בקו תחבורה ציבורית אותו מפעילה הנתבעת כאשר באמצעותה כרטיס נסיעה מסוג "חופשי חודשי". היות ולא הספיקה לתקף את כרטיס נסיעתה בטרם עלייתה לאוטובוס, הוטל עליה קנס בתעריף מוגדל בסך של 100 ₪. לטענת התובעת הקנס אינו הוגן שעה שברשותה היה כרטיס נסיעה. עוד מוסיפה לטעון התובעת כי אין היא צריכה לממן אנשים שעולים בלי לשלם (ראה: עמוד 1, שורה 20 לפרוטוקול) , ומכאן עותרת לחייב את הנתבעת בפיצוי בסך 5,000 ₪ .

דיון והכרעה;

שעה שאין מחלוקת כי על נוסע לתקף את כרטיס נסיעתו בטרם עלייתו לאוטובוס, ושעה שמודה התובעת כי לא הספיקה לתקף את כרטיס נסיעתה, הרי שיש מקום בחיוב תעריף מוגדל בהתאם לחוק. לא הוכח בפניי כי המדובר במקרה מיוחד אשר עולה לכדי דרישת תשלום בלתי הוגנת או כי דרישה זו הינה בניגוד לדין.

מכאן, שטענת התובעת ולפיה יש להשיב לה 100 ₪ בגין הקנס ששולם לכאורה, דינה להידחות.

מבלי לפגוע באמור לעיל, במכתב אשר נשלח לתובעת מאת משרד התחבורה – מנהל אגף ופיקוח ובקרה מיום 20.6.16 , נאותה הנתבעת לקבל את בקשת התובעת לביטול הקנס וזאת לאחר שבקשתה נבחנה ע"י המפקח על התחבורה הציבורית , ובכפוף לתשלום עלות דמי הנסיעה.

בנסיבות אלה, לא ברורה התביעה לפניי כלל; הקנס שהושת על התובעת , לא הוכח כי הינו בניגוד לדין או שאין הוא מידתי לדמי הנסיעה , תוך שקנס זה, לבקשת התובעת, בוטל בכפוף לתשלום דמי נסיעה.

משכך נדמה לכאורה כי התובעת עותרת לקבלת פיצוי בסך 5,000 ₪ הקשור בעוגמת הנפש שלכאורה נגרמה לה;

הייתכן מצב בו התובעת תתנהל שלא בהתאם להוראות הדין, אשר אין מחלוקת כי היו ידועות לה, תשתמש בשירותי התחבורה ציבורית, מבלי לתקף את כרטיס הנסיעה שברשותה, ולאחר קבלת קנס בגין מחדלה זה, תפנה לקבלת פיצוי?

דומני כי דרישתה זו של התובעת אינה עושה שכל, תוך שתביעה זו , מוטב כי לא הייתה מוגשת כלל.

סוגיית הפיצוי בגין עגמת נפש נידונה לא אחת בפסיקה, תוך שנקבע כי פיצוי זה ייעשה במשורה. לעניין זה אפנה אל ת.א. (ת"א) 103072/98 רם און נ' סנאורה בע"מ (ניתן ביום 11.2.2004 , פורסם בנבו), שם נפסק: "כיום תביעות בגין עגמת נפש מתפשטות כאש בשדה קוצים. אין לסטות מהעובדה כי המדובר פה בעניין אזרחי מסחרי ולכן יש למדוד אותו במשורה. בתביעות נזיקיות כאשר ניזוקים איבריו של אדם , אין הוא מקבל סכומים גבוהים בגין עגמת הנפש דווקא, על כן, יש להיזהר בטענת עגמת הנפש בעניינים אזרחיים כדנן, כדי שלא נגיע למצבים אבסורדים".