ויילר נ' חברת הכבלים די.בי.אס שירותי לוווין (1998) (יס yes)

לפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעת לתשלום סך של 19,500 ₪.

התובעת הצטרפה לשירותי הנתבעת ביום 19.4.13 או בסמוך לכך. התובעת לא היתה מרוצה משירותי הנתבעת ולאחר שהתלוננה בפני הנתבעת מספר פעמים ותלונותיה לא טופלו, יצרה התובעת, לטענתה, קשר עם הנתבעת כעבור שלושה חודשים מיום ההתקשרות וביקשה להתנתק משירותי הנתבעת. לטענת התובעת, אישרה נציגת הנתבעת את הניתוק והוסיפה כי מי מטעם הנתבעת ייצור עם התובעת קשר לתאם מועד לאיסוף הממיר שברשותה. לטענת התובעת, לא פעלה הנתבעת לאיסוף הממיר. לטענת התובעת, היא אחסנה את הממיר בביתה ושכחה מהענין. לטענת התובעת, לאחר שקיבלה אישור מהנתבעת על הניתוק היא התקשרה ביום 31.7.13 בהסכם עם חברת הוט אשר הציעה שירותי אינטרנט בנוסף לשירותי טלביזיה. התובעת, כך לטענתה, אינה מרבה לצפות בטלביזיה ושירותי האינטרנט חשובים לה יותר. לטענת התובעת, חברת הוט נתנה גם היא הודעת ניתוק לנתבעת. במהלך הזמן, שכחה כאמור התובעת מהענין עד אשר בחודש ינואר 2016 קיבלה התובעת דו"ח פירוט חשבון לשנת 2015 ללקוחות הנתבעת והופתעה לגלות כי הנתבעת עודנה ממשיכה לגבות כספים מחשבונה וכי גבתה במהלך שנת 2015 סך של 3,013 ₪. לטענת התובעת, היא לא קיבלה חשבוניות כלשהן מהנתבעת משנת 2013 ועד קבלת הדו"ח האמור בחודש ינואר 2016, וזאת בניגוד להוראות החוק. התברר לתובעת, שהינה אם חד הורית המפרנסת את בנה היחיד, כי היא חויבה מידי חודש בחודשו בסכום של כ- 250 ₪. לטענת התובעת, מאחר שהיא היתה עולה חדשה מרוסיה, היא לא ידעה כי חברת די.בי.אס. המופיעה בפירוט חיובי האשראי שלה, הינה חברת "יס" הנתבעת, ושייכה, כך עפ"י טענתה, שם זה לאחת מחברות הביטוח אצלן היתה מבוטחת בשל מחלת הסרטן איתה התמודדה. התובעת פנתה לנתבעת והתברר לה כי היא עדין רשומה כלקוחה של הנתבעת וכל בקשותיה מהנתבעת להשיב לה את הכספים שנגבו ממנה נדחו. רק ביום 13.4.16 הגיע שליח של הנתבעת לאסוף את הממיר מביתה.

התובעת טוענת כי הנתבעת הפרה הוראות שונות בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 ותובעת פיצוי מהנתבעת ללא הוכחת נזק בסך 10,000 ₪, בנוסף לסך של 9,000 ₪ בגין חיובים בהם חויבה שלא כדין במשך שלוש שנים, וסך של 500 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש.

הנתבעת דוחה את טענות התובעת. לטענת הנתבעת, פנתה התובעת לראשונה אליה רק ביום 21.3.16 בטענה כי היא אינה מנויה על שירותי הנתבעת. לטענת הנתבעת, הנציגה הסבירה לתובעת כי לא מתועדת כל פנייה של התובעת משנת 2013 או בכלל, לניתוק השירות וכי התובעת אף מחזיקה בציוד הקצה של הנתבעת. לטענת הנתבעת, יום לאחר פנייתה של התובעת, ניתקה הנתבעת את התובעת מהשירות, קרי ביום 22.3.16. ביום 13.4.16 נאסף ציוד הקצה שהיה בחזקתה של התובעת. לטענת הנתבעת, עפ"י נהליה, כאשר לקוח מבקש להתנתק נרשמת הבקשה במערכת והבקשה מועברת לטיפול מחלקת קשרי לקוחות. קשרי לקוחות יוצרים קשר עם הלקוח כדי לברר את סיבת הבקשה לניתוק. גם שיחה זו נרשמת במערכת. בסיומה של שיחה זו וככל שהלקוח מבקש להמשיך את בקשת הניתוק מתואמת לו שיחה נוספת עם נציג הנתבעת לצורך איסוף ציוד הקצה. גם מועד תיאום איסוף ציוד הקצה מתועד במערכת. לאור נהלי הנתבעת כמפורט, לו אכן ביקשה התובעת להתנתק מהשירות עוד בשנת 2013, היו שלבי הניתוק מתועדים במערכת וכאמור אין כל תיעוד כזה.

בדיון שהתקיים ביום 25.6.17 העידו התובעת באמצעות מתורגמנית לשפה הרוסית, ונציגת הנתבעת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות והתרשמתי מעדויות הצדדים מצאתי לנכון לדחות את התביעה. להלן נימוקיי אשר יובאו בתמצית כמצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

הכלל המשפטי קובע כי "המוציא מחברו עליו הראיה" וכי על התובע מוטל הנטל להוכיח את תביעתו. התרשמתי, כי מלבד טענות – למעשה אין לתובעת ראיות של ממש להוכחתן. הנתבעת פירטה בכתב ההגנה את נוהל ניתוק הלקוח משירותיה. הנוהל מורכב יחסית, וכולל שלוש שיחות לפחות עם הלקוח, אשר הנתבעת מקפידה לתעד אותן במערכת. אין זה סביר אפוא, כי לא נמצא שום תיעוד ולו של שיחה אחת בענין הניתוק - אם אכן נכונה טענת התובעת כי היא ביקשה להתנתק מהשירות בשנת 2013.