ת"ק 5393-06-16 גראבה נ' רכבת ישראל בע"מ

התובע קנה כרטיס רכבת מתחנת לוד גני אביב לחיפה חוף הכרמל, המתין על הרציף מבעוד מועד לרכבת האחרונה, אך כאשר הרכבת הגיעה לא הצליח לפתוח את הדלתות בכפתור, הרכבת נסעה והוא נותר על הרציף.

התובע טוען כי עובדי הנתבעת פעלו במזיד בכך שהמאבטח סירב לבקשתו לסייע לו בפתיחת הדלת, הפנה אותו לקרון אחר, תוך הבטחה כי הרכבת תחכה לו, אך הרכבת נסעה.

הנתבעת הביאה לעדות מהנדס מטעמה, שהעיד על מיקום כפתורי הפתיחה, אופן הפעלתם ותקינותם ברכבת זו; מאבטח שהעיד כי ראה את התובע רק לאחר שהרכבת נסעה, ושאל אותו מדוע לא עלה והתובע ענה לו שהדלתות לא נפתחו; עד שלישי היה הפקח, שלא זכר את התובע עצמו או את המקרה, תיאר את נוהל העבודה השגרתי, והשיב לשאלותיי בעניין סדרי עבודתו.

בפתח הדברים יצויין כי התובע הגיש את התביעה בסכום המירבי, 33,500 ₪, וזכה לפטור מאגרה עקב מצבו הכלכלי. החקיקה והפסיקה החלה על פיצוי, שניתן לקבל מאת הנתבעת במקרה של איחור, נזק לרכוש וכד' מוגבלת ומצומצמת, וזאת לאור תעריפי הנסיעה הנמוכים יחסית בתחבורה הציבורית.

ראו למשל ע"א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 347, 373: "ההכרה בזכותו של המוביל הציבורי להגביל שיעור הפיצויים בגין נזק או אובדן של הטובין המובלים מקבלת משנה תוקף בהתחשב בכך שהמוביל הציבורי איננו פועל בשוק פרטי, אלא הוא כבול, בדרך כלל, לתעריפים קבועים ונמוכים יחסית, אשר אינם בני מיקוח בכל מקרה ומקרה".

במקרים של איחור רכבת או ביטולה מוגבל הפיצוי לכרטיס רכבת אחד באותו מסלול עד שני כרטיסים, וזאת בנוהל פיצוי בגין איחור (נוהל מס' 01.02.01), שנקבע מכח תקנה 8 לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), תש"ס-2000.

לאחר ששמעתי את הצדדים, אני מחליטה לדחות את התביעה, לאחר שהתובע לא הוכיח את גרסתו. התובע תיאר לפניי כי הגיע לתחנת הרכבת, שהיתה אמורה לצאת בשעה 23:00 כשעה לפני כן, קנה כרטיס בשעה 22:31 (נספח לכתב התביעה), התיידד עם המאבטחים וכיבד אותם בממתקים. בכתב התביעה כתב התובע כי הדלת, שנעצרה ליד המקום בו עמד היתה ללא כפתור פתיחה, והמאבטחים הפנו אותו לדלת אחרת. בדיון העיד כי הדלתות לא נפתחו למרות שניסה ללחוץ, וכי המאבטח שלח אותו לקרון מרוחק בהבטחה שימתינו לו, אך כשהחל להתקדם נסעה הרכבת. בהתחשב בעובדה שהנטל להוכיח את התביעה רובץ על כתפי התובע, אני קובעת כי גרסתו הלא עקבית אינה מצדיקה העדפתה על עדות עדי הנתבעת. גרסת התובע לפיה היה בדלת כפתור, הוא לחץ עליו והדלת לא נפתחה אינה מתיישבת עם גרסתו בכתב התביעה לפיה לא היה בכלל כפתור בדלת.

עדי הנתבעת תיארו, כל אחד בתורו, את מבנה דלתות הרכבת ודרכי הפעלת הכפתורים, את העובדה שהתובע פנה למאבטח רק לאחר שהרכבת נסעה ואת הנוהל בפתיחת דלתות וסגירתן לפני נסיעה.

בנסיבות אלו, אני קובעת כי לא הוכח מחדל או הפרת חובה של הנתבעת, ואין עליה אחריות לפיצוי התובע, ודוחה את תביעתו.