ת"ק 53654-07-14 שפרן נ' ג'בור

לפניי תביעת התובע לפיצוי בגין נזק, שנגרם לרכבו, לכנף הקדמית ימנית.

התובע טען כי הנתבע, שעמד ברכבו בחניה כפולה, פתח את דלת הנהג בעת שהתובע עבר על פניו בנסיעה, וגרם לנזק.

הצדדים העידו בדיון לפניי, ומטעם התובע העידה גם גב' דייבה, שישבה לידו ברכב. התובע הציג בטאבלט סרטונים ממצלמה הממוקמת ברכבו ומצלמת לפנים ולאחור. לאחר הדיון הוגשו הסרטונים בתקליטורים וראיתי אותם במלואם (שני סרטונים של המצלמה הקדמית, שני סרטונים של המצלמה האחורית, וסרטונים המצלמים את הנזק לרכב התובע, לא ממקום התאונה).

לאחר הצגת הסרטון לפני הנתבע בדיון, זיהה הנתבע כי האשה, היוצאת מרכבו היא רעייתו ("... אני מזהה את אישתי יוצאת מהרכב, אם היא אכן פתחה את הדלת מהיכן הוא הגיע שיכול היה להיפגע" (פרוטוקול, עמ' 3, שורות 27-28). בכך שלל את כל האמור בכתב הגנתו, ובמיוחד את דבריו בעדות לפיה: "אם ביהמ"ש מעיר לי שהתובע והעדה אמרו שיצאה בחורה מהרכב אני משיב שלא יכול להיות זהו הרכב שלי..." (שם, שורות 5-6). אין לייחס משמעות לכך שהתובע לא צירף את אשת הנתבע כנתבעת, מאחר והאשה לא מסרה פרטים, ובאמצעות המשטרה ומס' הרכב ניתן לאתר רק את פרטי הבעלים הרשום.

בסרטונים נראה בבירור כי אשת הנתבע חונה בחניה כפולה ופותחת את הדלת בעת שחלקו הקדמי של רכב התובע עובר על פניה. הכחשת הנתבע את מעורבות רכבו בתאונה הוכחה כהתחמקות.

למרות זאת אין התובע זכאי לפיצוי במלוא סכום התביעה מכמה טעמים. האחד, לתובע רשלנות תורמת. הוא נסע במקום צפוף, בו התנועה בעייתית, כלי רכב חונים בשני הצדדים בחניה כפולה, יוצאים ונכנסים, מבצעים פניות פרסה ועוד. בנוסף הרכב שעמד לפני רכב אשת הנתבע גם פתח את הדלת, והתובע היה צריך לעצור ולכל הפחות לנסוע באיטיות. אני מטילה עליו רשלנות תורמת בשיעור של 20%; הטעם השני, ובעל המשמעות הגבוהה יותר הינו אי הוכחת הקשר בין מלוא הנזק לתאונה. טענת התובע כי בעת התאונה, למרות שהוא והעדה מטעמו, גב' דייבה, יצאו והסתכלו על הנזק לא ראו אלא שריטה ורק ליד הבית זיהו את הפגיעה העמוקה בכנף הקדמית, הינה טענה מוזרה, בהתחשב בעובדה שרואים בסרטון כי התובע עצר את רכב למשך זמן רב לאחר התאונה. מאחר והנתבע התנער מהאחריות, לא ניתן היה לקבל ממנו הוכחות כי לא נגרם נזק לדלת רכבו או שהנזק לא תאם את הפגיעה ברכב התובע. מבחינת המיקום הנזק תואם את נסיבות התאונה; טעם שלישי להפחתת סכום הפיצוי לתובע הינה העובדה שהתובע לא תיקן את הרכב, ואינו זכאי למע"מ שלא שילם. כמו כן מדובר ברכב ישן מאד, שנת יצור 1999, יד 4, שעבר לא פחות מ-172,000 ק"מ, ובהעדר חוות דעת שמאי לא ניתן לקבוע כי לא היו בו נזקים קודמים (ראו למשל הנזק לפגוש הקדמי, שברור כי לא נגרם בתאונה זו).

בהתחשב בכל השיקולים לעיל, ומאחר והתובע בחר להגיש את התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות, בו ניתן להקל בדיני הראיות, אני מעריכה את הנזק שנגרם מהתאונה ב-70% מהחשבון הזמני (ללא מע"מ), המהווה הצעת מחיר, ומפחיתה ממנו את הרשלנות התורמת.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע לסילוק התביעה את הסכום 850 ₪ ועוד 50 ש"ח אגרה. מאחר והתובע והעדה הגיעו לבית המשפט גם לדיון אחר לפניי, מצד אחד, ומאחר וכתב ההגנה של הנתבע הוגש בחוסר תום לב והתבדה לחלוטין מן הצד האחר, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 200 ₪ בלבד.

הסיכום הינו כי לסילוק התביעה ישלם הנתבע לתובע את הסכום 1,100 ₪ וזאת תוך 30 יום ממסירת פסק הדין.