ת"ק 53382-02-16 אילוז זיברוק נ' טאייב

הצדדים היו שכנים באותו יישוב. על רקע זה, פנתה התובעת לנתבע והזמינה ממנו עבודות בניה קלות בביתה. לרבות בניית פרגולות, קמינים, גזיבו, מעקה ועבודות נוספות בביתה. היא טוענת כי העבודות בוצעו באופן רשלני, ונדרשו תיקונים ושיפורים רבים שבפועל לא הביאו לשיפור במצב. לכן היא תובעת מהנתבע סך של 33,500 ₪. לטענתה, חבר משותף של השניים, מר אבי אלפסי (להלן – "אלפסי"), ניסה לגשר על הפערים בין השניים ואף נחתם הסכם ביניהם ביום 25.11.2014 (להלן - "הסכם הפשרה"), ואולם הנתבע לא עמד בו, ולכן הוגשה התביעה. עוד היא טוענת, כי הלוותה לנתבע כסף והוא עדיין חייב לה בגין ההלוואה סכום של 1,800 ₪ (פרו' מיום 2.1.2017, עמ' 2, ש' 14). הנתבע מצדו טוען, כי עמד בכל התחייבויותיו, הן לפי ההסכמה הראשונית בינו לתובעת, הן לפי "הסכם הפשרה", וכי אינו חייב לה דבר.

יצוין, שני הצדדים טוענים טענות סותרות ביחס לאלפסי. התובעת טוענת, כי משלא עמד הנתבע בהתחייבויותיו לפי הסכם הפשרה, התייעצה עם אלפסי וזה הציע לה להגיש את התביעה. לטענתה, הנתבע אף איים על אלפסי בגין כך. מנגד טוען הנתבע, כי אלפסי הוא שהבטיח לו כי אם יעמוד בעבודות ע"פ הסכם הפשרה, כפי שהיה, וכפי שאישר אלפסי, כי אז תמו התחייבויותיו כלפי התובעת. מלבד זאת, מכחיש הנתבע הפעלת כל איומים או לחצים מצדו בנוגע לאלפסי. לא למותר לציין, כי אלפסי לא הובא לעדות ע"י מי מהצדדים.

בתחילה, ביום 16.6.2016, ניתן פסק דין על-סמך כתב התביעה נגד הנתבע, הואיל ולא הגיש כתב הגנה בזמן, הגם שבוצעה לו המצאה כדין. בעקבות בקשת הנתבע, ביטלתי את פסק הדין ביום 5.11.2016 תוך חיוב הנתבע בהוצאות בסך 750 ₪ אשר שולמו לתובעת.

קיימתי דיון במעמד הצדדים ביום 2.1.2017, וכל צד העיד מטעמו. בדיון חזרו הצדדים על טענותיהם והתובעת ביקשה להותיר את פסק הדין על-כנו, תוך ששבה על הטענות שהועלו בהתנגדותה לביטול פסק הדין. ייאמר כבר כעת, כי משעה שנתתי החלטתי, המבטלת את פסק הדין, לא היה מקום להעלות טענות אלו בשנית, ועל כן הן נדחות.

לגופו של עניין – דין התביעה להידחות.

התובעת אינה מכחישה, כי הנתבע ביצע עבורה עבודות, ואף ביצע תיקונים על-פי דרישתה מספר פעמים, וכן לפי דרישותיו של אלפסי (שם, עמ' 2, ש' 5-14). ואולם לטענתה, העבודות לא בוצעו כראוי ולא הושלמו. מנגד הציג הנתבע תמונות של העבודות שבוצעו ואף התייחס לתמונות שהציגה התובעת, ועל כך לא הייתה מחלוקת. לטענתו, הוא מילא אחר הוראותיו של אלפסי, הגם שלדוגמה, בעניין הפרגולה, סבר שיש לפעול בשונה מהוראותיו של אלפסי, אך בכל זאת ביצע זאת. לטענתו, התוצאה הסופית בהקשר זה, קשורה להחלטותיו של אלפסי, שעל-פיהן עבד, ואין לתובעת אלא להלין על עצמה בהקשר זה (שם, עמ' 3, ש' 33 ואילך). עוד טוען הנתבע, כי תביעתה של התובעת היא בגדר "סחטנות", ורצונותיה אינם יודעים שובעה, ולכן אין הוא מסכים.

התמונה העולה אפוא, אינה של התעלמות מצד הנתבע לדרישותיה של התובעת, אלא ביצוע עבודות חוזרות ונשנות שאינן מוכחשות על-ידה (שם, עמ' 3, ש' 8 ואילך). אלא שהיא טוענת שעבודתו של הנתבע רשלנית, לא מקצועית, וגרמה לה נזקים. ואולם התובעת, הטוענת לכך שאלפסי מצדד בגרסתה, לא הביאה אותו לעדות, ואף לא צירפה כל חוות דעת מקצועית ביחס לטענותיה. משכך הדבר, והתובעת נמנעה מהבאת עד שעשוי להעיד לטובתה, יש לזקוף זאת לחובתה. מכאן, שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את תביעתה, ועל כן יש לדחות אותה ככל שהיא נוגעת לעבודתו של הנתבע. לא נעלמו מעיניי טענות נוספות של התובעת, אך אין להן משמעות לנוכח קביעתי האחרונה.

אשר להלוואה – התובעת מעמידה את יתרת החוב (מתוך סכום הלוואה בסך 15,000 ₪) על 1,800 ₪. הנתבע מצדו לא חלק על מתן ההלוואה, וציין כי החזיר לה את מלוא החוב אך אינו זוכר במדויק (שם, עמ' 2, ש' 16-19). כמו כן טען שביצע העברה בנקאית, אותה אישרה התובעת, אך חלקה על סכום ההעברה. הנתבע לא המציא אסמכתא לכך. לנוכח האמור, משעה שאין מחלוקת שניתנה הלוואה, ולנתבע אין אסמכתא לגבי סכום ההחזר, ואף טען כי אינו זוכר, אני מעדיף את גרסת התובעת בהקשר זה וקובע, כי הנתבע עודו חייב לה סך של 1,800 ₪.