שקפאתי נ' קלאב הוטל - ניהול (1996) בע"מ

לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות.

התובע רכש לפני שנים רבות (בשנת 1996) זכות לנופש באתר הנופש קלאב הוטל אילת, בשבוע מס' 15 (חודש אפריל). בתביעה שלפניי, מלין התובע על כך שנשללה זכות הנופש שלו בשנת 2017, זאת משום שלא שילם במועד את דמי האחזקה השנתיים. התובע דורש לפצותו בסכום של 12,000 ₪.

לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות. בהתאם למצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, פסק-הדין ינומק באופן תמציתי.

התשתית ההסכמית בין הצדדים אינה שנויה במחלוקת. על-פי ההסכם, על רוכש היחידה לשלם את דמי האחזקה עד ליום 1.7 של השנה הקודמת, ואם לא קיבל הודעה עד 30 ימים לפני מועד התשלום, עליו לִפנות לחברה לקבלת ההודעה. "אין באי קבלת ההודעה" – כך קובע ההסכם – "כדי לשחרר את הרוכש מחובת תשלום דמי האחזקה". עוד הובהר בהסכם, כי תשלום דמי האחזקה הוא תנאי מוקדם למימוש זכות הנופש, וכי בהיעדר תשלום, רשאית הנתבעת לשלול את הזכות ביחידת הנופש. במקרה כזה, כך לפי הסכם, "לרוכש לא תהא כל תביעה או טענה בגין ניצול זכות הנופש שלו".

התובע אינו מכחיש כי הוא מודע לחובתו לשלם את דמי האחזקה במועד – כזכור, התובע מחזיק בזכות הנופש זה שנים ארוכות. התובע אינו מכחיש גם כי הוא מודע לכך שבהיעדר תשלום במועד רשאית הנתבעת, לפי ההסכם, לשלול את זכותו לנצל את יחידת הנופש – למעשה, סנקציה זו כבר הופעלה בעניינו של התובע בעבר. ובכל זאת, התובע לא שילם את דמי האחזקה במועד, אלא רק בחודש נובמבר 2016 – קרי: באיחור של כארבעה חודשים. אין זאת אלא, שעל-פי הוראות ההסכם, ככתבן וכלשונן, קמה לנתבעת הזכות שלא לאפשר את מימוש זכות הנופש.

התובע עֵר לכל אלה ומאשר כי "על-פי מה שאני חתמתי אמנם יש להם זכות לשלול". עם זאת, התובע טוען כי הנתבעת התנהלה שלא בתום-לב. כך, טוען התובע כי בניגוד לאמור בכתב ההגנה, הנתבעת לא שלחה את שובר התשלום ביום 16.6.2016 אלא במועד מאוחר יותר, זאת על-מנת שלא יהיה סיפק בידו לשלם את דמי האחזקה במועד, והנתבעת תוכל לשווק את היחידה לאחרים ולגרוף רווח, נוכח העובדה ששבוע 15 חל בשנת 2017 בחול המועד פסח (תקופה אטרקטיבית במיוחד). עוד טוען התובע, כי קיים "חשד סביר" שמכתבה של הנתבעת לא נמסר לידיו ביום 6.7.2016 (כפי שנרשם בדו"ח מעקב משלוחים של דואר ישראל), ומציין כי הוא טס לחו"ל ביום 14.7.2017 לשלושה שבועות, ולכן לא שולמו דמי האחזקה במועד.

אין בידי לקבל טענות אלה של התובע. כאמור, לפי ההסכם, אי-קבלת הודעה אינה פותרת את הרוכש מחובתו לשלם את דמי האחזקה. אולם מעבר לכך, בענייננו, הנתבעת שיגרה לתובע מבעוד מועד את שובר התשלום ורשמה בו, במפורש ובבירור, כי התאריך האחרון לתשלום הוא 14.7.2016, וכי איחור בביצוע התשלום מקים לנתבעת רשות לשלול את זכות הנופש. לפי הרישום מדואר ישראל שהובא לעיוני, המכתב "נמסר ליעדו" ביום 6.7.2016, כלומר היה זמן מספיק לביצוע התשלום. עצם העובדה שהתובע טס לחו"ל ביום 14.7.2016 אינה מעלה ואינה מורידה הן מבחינת אפשרות התשלום הן מבחינת הוראות ההסכם. זאת ועוד: התובע מציין כי לאחר שיחה טלפונית עם נציגת הנתבעת (בחודש ספטמבר) הוא פשפש במכתביו ואיתר את המכתב מהנתבעת. אין זאת אלא, שאפילו אם הייתי מניח כי קיימת עמימות לגבי מועד מסירת המכתב, הרי שעמימות זו מונחת בראש ובראשונה לפתחו של התובע, שלא פתח את המכתבים ששוגרו לו אלא בדיעבד, ועל כן אינו יודע לומר מתי קיבל לידיו את המכתב מהנתבעת.

להשלמת התמונה יש להעיר שלוש הערות נוספות. ראשית, בדיון ציין כאמור התובע כי קיים שיחת טלפון עם נציגת הנתבעת בחודש ספטמבר, ולאחר מכן איתר בין המכתבים שבביתו את השובר. חרף זאת, התובע שילם את דמי האחזקה רק בחודש נובמבר. שנית, מהדיון עולה כי לצורך תשלום דמי האחזקה אין צורך בשובר דווקא, ולפי טענתה של הנתבעת התובע-עצמו נוהג לשלם את דמי האחזקה באמצעות כרטיס אשראי. שלישית – וזו נקודה חשובה – הנתבעת לא שללה מהתובע לחלוטין את זכות הנופש בשנת 2017, אלא הציעה לו מועדים חלופיים למימוש הזכות. התובע להבנתי מיאן לקבל הצעה זו.

לאור כל המקובץ, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 500 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק-הדין ועד התשלום בפועל.