ת"ק 52725-07-14 עדרי נ' אבימנירב ואח'

הרקע והצדדים

1.התובעת חנתה את רכבה ברחוב ליד ביתה, ולאחר ששמעה רעש חזק יצאה מביתה, וגילתה כי נגרם נזק לרכב מפגיעת רכב אחר, הנהוג בידי הנתבעת 1.

2.התובעת עתרה לפיצוי בגין הנזק שנגרם לרכבה: 4,506 ₪ עלויות התיקון לדו"ח שמאי, 680 ₪ שכ"ט שמאי, 352 ₪ ירידת ערך, 2,000 ₪ בגין עגמת נפש, לרבות בזבוז זמן והוצאות ו- 350 ₪ בגין הכנת כתב התביעה, ובסך הכל 7,888 ₪.

3.הנתבעת 1 טענה כי התאונה אירעה בעת שנסעה בכביש חד-סטרי במהירות המותרת, כאשר לפתע סטה לתוך נתיב נסיעתה רכב הנתבע 3, ממקום חנייתו בצד המדרכה משמאל, מאחורי רכב התובעת. לטענת הנתבעת 1, הנהג ברכב הנתבע 2 לא אותת ולא וידא שהדרך פנויה בטרם סטה לתוך נתיב הנסיעה, פגע בחוזקה בצד שמאל של רכבה, והדף את רכב הנתבעת 1 לעבר רכב נוסף שהיה בצידו השני של הכביש. הנתבעת 1 בגרסתה לא הסבירה את מקור הנזק ברכב התובעת.

4.הנתבע 2 טוען כי בנו נכנס לרכבו החונה בצמוד למדרכה וזאת במטרה לנסוע ברכב, אולם לאחר שהניע את הרכב וטרם שחרור ידית הבלם, פגע רכב הנתבעת 1 בצידו השמאלי של הרכב.

לטענת הנתבע 2, הנתבעת 1 נסעה במהירות גבוהה, המשיכה ופגעה ברכב התובעת שחנה לפני רכבו של נתבע 2, לאחר מכן פגעה ברכב שחנה בצד השני של הכביש. הנתבע 2 ציין בהגנתו כי ברכב הנתבעת 1 התפוצצו שני צמיגים, והיא נעצרה במרחק של כ- 30 מטר לפני רכבו, ויש בכך כדי ללמד על מהירות נסיעתה ועוצמת פגיעתה ברכבים החונים.

5. הנתבעת 3 ביטחה את שני כלי הרכב, של הנתבעים 1 ו-2. על כן, משכל נהג הכחיש את אחריותו לאירוע, לא שילמה המבטחת פיצוי לתובעת, והשאירה את ההכרעה בשאלת האחריות בידי בית המשפט.

דיון והכרעה

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני סבורה שבמקרה זה מוטלת אחריות על שני הנתבעים 1 ו-2, כפי שיפורט להלן.

7.לא ניתן לקבל את גרסתו של הנתבע 2 באשר לנסיבות אירוע התאונה, וזאת בשל אלה:

ראשית, לא הובאה כל עדות מטעם הנתבע 2, לעניין נסיבות האירוע. כל עדותו של הנתבע 2 הינה עדות מפי השמועה, שכן הוברר שלא היה נוכח במקום בעת התאונה, אלא רק בנו היה ברכב, עם חבר. מעבר לכך, לטענת הנתבע 2, היו נוכחים שכנים רבים נוספים. כל אלה לא זומנו על ידי הנתבע 2 למסור עדות מ"כלי ראשון".

שנית, הלכה היא כי אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו. כפי שקבע בית המשפט העליון בע"א 548/78, נועה שרון נ. יוסף לוי, פ"ד לה(1)736 [1980], בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן עתו:

"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטיים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".

בנסיבות אלה, הימנעות הנתבע 2 מזימון עד ראיה כלשהו לאירוע, לא כל שכן בנו שהיה ברכב בעת התאונה, נזקפת לחובתו.

שלישית, בעת הדיון הוסיף הנתבע 2 וטען כי ניתן להסיק מאופי הפגיעה בגחון הרכב, כי הרכב "טיפס" ועלה על המדרכה, וזאת בשל חוזק המכה שקיבל הרכב מרכבה של הנתבעת 1. טענה זו היא בבחינת "עדות כבושה", טענה חדשה שלא הועלתה בכתב ההגנה שלא נטענה, שמשקלה ומהימנותה נמוכים.

בנוסף, עדות הנתבע 2 בעניין זה היא עדות שבמומחיות, בשל היותו לדבריו מכונאי רכב ובעל מוסך, שלא נתמכה בחוות דעת מסודרת. גרסה חדשה זו אף אינה אמינה בעיני שכן נסתרה בעדותה של גב' רינה אדרי (אם התובעת), בעת הרכב השלישי שנפגע באותו אירוע, שהבהירה כי יצאה מביתה לאחר התאונה, וכל כלי הרכב היו על הכביש, בלא שיש גלגל של אחד מהם על המדרכה.

8.לפיכך, אני מקבלת את תיאור הנתבעת 1 בנוגע לאופן אירוע התאונה, בהיותה של עדות זו הגרסה היחידה העומדת בפני בית המשפט מעד שהיה נוכח במקום בזמן התאונה, שאינה בבחינת עדות שמיעה.

עדותו של העד מטעם הנתבעת 1, באשר למיקום כלי הרכב כאשר הגיע למקום, לרבות עמידת רכב הנתבע 2 כשהוא בזווית לתוך נתיב הנסיעה, תומכת בגרסת הנתבעת. אציין כי לא ניתן היה לקבל עדות זו כבעלת משקל רב, שכן העד לא ידע לתאר היכן היה רכב הנתבעת 1 כשהגיע למקום, אך אין בכך כדי לאיין באופן מלא את משקל העדות, ויש בה תמיכה מסויימת בגרסת הנתבעת 1.

9.עם זאת, גם לנתבעת 1 אחריות ממשית לאירוע ולתוצאותיו.