ת"ק 5246-10-14

לפניי תביעה בסך של 6,000 ש"ח שעילתה השמדת שני מכשירי טלפון סלולרי של התובע שנתפסו במהלך חקירה ושימשו כמוצגים בהליך פלילי שהתנהל נגדו, והושמדו חרף החלטה שיפוטית שהורתה להשיבם לידיו.

1.ביום 9.6.2013 נעצר התובע בחשד לביצוע עבירות של התחזות לאחר, זיוף, מרמה, הונאה בכרטיסי חיוב, החזקת רכוש החשוד כגנוב וקשירת קשר לביצוע פשע. בעת מעצרו נתפסו אצלו בין היתר שני מכשירים סלולריים – אחד מסוג סמסונג ואחד מסוג נוקיה – ושני כרטיסי סים (להלן גם – "התפוסים"). בחקירתו הראשונה במשטרה מסר התובע כי התפוסים הם שלו, אך בחקירתו השנייה מסר כי מכשיר הסמסונג הוא שלו, מכשיר הנוקיה הוא של שותפו לעבירות ולגבי כרטיסי הסים הוא אינו זוכר. נגד התובע הוגש כתב אישום, וביום 25.12.2013 הוא הורשע בעבירות שיוחסו לו. ביום 5.2.2014 נגזר דינו. בין היתר נקבע בגזר הדין: "ניתן בזה צו כללי, לעניין המוצגים, לשיקול דעתו של קצין משטרה" (סעיף 18(ג) לגזר הדין). במעמד שימוע גזר הדין הודיע סנגורו של התובע כי בכוונתו להגיש בקשה להשבת התפוסים לידי התובע. על סמך הצהרה זו הורה בית המשפט כי הסנגור יהיה רשאי להגיש בקשה מתאימה בצירוף תשובת המדינה. ביום 12.3.2014 הושב תיק החקירה ליחידה החוקרת. ביום 16.3.2014 החליט קצין משטרה כי התפוסים יושמדו. ביני לביני, סנגורו של התובע פנה בבקשה להשבת התפוסים, וביום 17.3.2014 ניתנה הסכמת התובע המשטרתי לבקשת הסנגור. לטענת הנתבעת, הסכמה זו ניתנה בטעות משום שבאותה עת התפוסים כבר הושמדו. ביום 18.3.2014 נתן בית המשפט תוקף של החלטה להסכמה והורה על השבת התפוסים. למען שלמות התמונה יצוין כי נוסף על התפוסים האמורים, נתפס אצל התובע גם סכום של 3,040 ש"ח במזומן. ביום 6.7.2014 הורה בית משפט השלום על השבת הכסף לתובע. נכון למועד הגשת התביעה, הסכום טרם הושב לו. מכאן התביעה דנן, שלכתחילה נתבקש להורות בה על השבת הסך של 3,040 ש"ח שטרם הושב, וכן לפצות את התובע בגין התפוסים שהושמדו. סכום התביעה הועמד על סך של 6,000 ש"ח.

2.הנתבעת טוענת שדין התביעה להידחות. אשר לסכום המזומן שנתפס – הוא הושב לתובע עוד ביום 5.3.2015, ולכן הסעד הנוגע אליו התייתר; אשר להשמדת התפוסים נטען, בעיקרו של דבר, כי החלטת קצין המשטרה על השמדתם ניתנה בסמכות ובוצעה כדין. הסכמת הטוען המשטרתי להשיבם לתובע ניתנה בטעות, מהטעם שבמועד שניתנה הם כבר הושמדו. עוד נטען כי לגופו של עניין לא היה מקום להשיב לתובע את התפוסים, משום שהוא נחשד בין היתר ברכישת מכשירי סלולר שחלקם מסוג סמסונג, ומכאן שיש יסוד סביר להניח שמכשירים אלה שימשו בביצוע העבירות שבהן הורשע. לבסוף נטען כי התובע לא הוכיח את נזקיו, ומכל מקום ערכם של התפוסים במועד שהיה התובע זכאי לקבלם נמוך ביותר.

3.לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר שצורף, באתי למסקנה שדין התביעה להתקבל בחלקה. נקודת המוצא, לצורך הדיון בלבד, היא שהחלטת קצין המשטרה מיום 16.3.2014 בדבר השמדת התפוסים ניתנה בסמכות, על יסוד פסקה 18(ג) לגזר הדין (יצוין, במאמר מוסגר, כי הנחה זו מוטלת בספק שכן הנתבעת לא ציינה בכתב ההגנה מתי בדיוק פנה הסנגור בבקשה להשבת התפוסים, ואם פנה אליה או ישירות לבית המשפט. אם הסנגור פנה לנתבעת לפני החלטת קצין המשטרה על השמדת התפוסים, ייתכן שהיה מקום להמתין להחלטת בית המשפט לפני השמדתם. אולם הכרעה בשאלה זו אינה מתחייבת בענייננו). אין חולק כי ביום 17.3.2014 ניתנה הסכמת הנתבעת שהתפוסים יושבו לתובע, וביום 18.3.2014 ניתן לכך תוקף של החלטה שיפוטית (ראו סעיף 19 לכתב ההגנה ואישור נציגת הנתבעת לאמור בסעיף זה בעמ' 4, שורה 21 לפרוטוקול). מכאן שאם התפוסים הושמדו בפרק הזמן שבין ההחלטה על השמדתם (בשלב כלשהו ביום 16.3.2014) לבין מתן הסכמת הנתבעת שיושבו לתובע (בשלב כלשהו ביום 17.3.2014), ההשמדה הייתה כדין. לעומת זאת, אם התפוסים הושמדו לאחר שניתנה הסכמת הנתבעת להשיבם לתובע אך לפני החלטת בית המשפט, ההשמדה נעשתה בניגוד להחלטה מנהלית; ואם ההשמדה נעשתה לאחר שניתן תוקף של החלטה שיפוטית להסכמה – היא נעשתה בניגוד לה. בשתי האפשרויות האחרונות ההשמדה נעשתה שלא כדין.

4.השאלה המרכזית שעליה תקום ותיפול התביעה היא אפוא מתי הושמדו התפוסים. לכך לא סיפקה הנתבעת כל מענה. כל שנטען בכתב ההגנה הוא שבמועד מתן ההסכמה על השבת התפוסים לתובע, הם כבר הושמדו. ויודגש: המידע מתי בדיוק הושמדו התפוסים – שהוא המידע העיקרי הדרוש להכרעה בתיק זה – נמצא באופן בלעדי ברשות הנתבעת. אין לתובע גישה אליו, במיוחד כשמדובר בהליך של תביעה קטנה שאינו כולל הליכי גילוי מוקדם כלשהם. בנסיבות אלו היה על הנתבעת להראות מתי הושמדו התפוסים. אפשרות סבירה היא שהקצין שנתן את ההחלטה על השמדתם הוא לא הגורם שהשמיד אותם בפועל; ושמרגע שניתנת החלטה על השמדת תפוסים, היא אינה מבוצעת מיד. אפשרי שהתפוסים נמצאים במחסן של המשטרה, ושחולף פרק זמן מסוים, שעשוי לקחת מספר ימים, בין מועד ההחלטה לבין ההשמדה בפועל. לתובע ולבית המשפט אין ידיעה בנושאים אלה, והיה ראוי שהנתבעת תציג תשתית עובדתית בעניינה. אף בהנחה שהסיכוי שמי שהשמיד את התפוסים הקונקרטיים יזכור את נסיבות המקרה הקונקרטיות אינו רב, ניתן היה להציג את הנוהל בנושא זה או את הפרקטיקה הנוהגת; לפרט כיצד מבוצע התהליך; וכמה זמן חולף בדרך כלל מרגע ההחלטה עד לרגע ההשמדה. ניתן היה להוכיח את כל אלה בנקל באמצעות עד, תעודת עובד ציבור או בדרך אחרת. בית משפט לתביעות קטנות רשאי לסטות מדיני הראיות, ואם הנתבעת הייתה מנסה להוכיח שסביר להניח שהמוצגים אכן הושמדו מיד לאחר ההחלטה על השמדתם – ייתכן שהיה בכך די. אולם הנתבעת לא הציגה בדל של ראיה. היא לא כללה בכתב ההגנה תיאור עובדתי כלשהו בנושא זה; היא לא הביאה לדיון כל הוראת נוהל; ולא התייצב לדיון כל עד מטעמה. בהקשר זה יצוין, ואף שהדבר לא זכה לתיעוד בפרוטוקול, כי בית המשפט עצר את הדיון ונתן לנציגת הנתבעת שהות להזמין לדיון נציג או עד מטעם הנתבעת שיוכל לשפוך אור על שאלות אלו. הנציגה יצאה את האולם, שבה אליו כעבור דקות אחרות והודיעה שנציג מטעם הנתבעת לא יתייצב לדיון. ממילא לא היה מקום לקבוע ישיבה נוספת לצורך כך.

5.אף שהנתבעת נהנית מחזקת הכשרות המנהלית, לא ניתן להסתפק באמירה כללית שאינה נתמכת בראיה כלשהי, בשעה שניתן היה להביא ראיה כזו בקלות רבה. לכך יש להוסיף את ההלכה הקובעת כי מקום שבעל דין נמנע מלצרף ראיה שבחזקתו שהייתה יכולה לסייע לו אילו הוצגה, חזקה כי לא הביא אותה מהטעם שהייתה מזיקה לו. מכלול זה מוליך למסקנה כי הגרסה המסתברת היא שבמועד שניתנה החלטת בית המשפט שאישרה את הסכמת הצדדים להשיב את התפוסים לתובע, התפוסים טרם הושמדו. סביר שהם הושמדו לאחר מכן, ושהשמדתם עמדה בניגוד להחלטה שיפוטית. קשה לחלוק על כך שהשמדת התפוסים במצב דברים זה באה בגדר התרשלות המקימה זכות לפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע כתוצאה ממנה.

6.הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, שכן לשיטתה התפוסים היו מוצגים או שהם שימשו בביצוע העבירה, ועל כן אף אם הם לא היו מושמדים, ספק אם היו מושבים לתובע. אין לקבל טענה זו. ראשית, ההסכמה להשיב לתובע את התפוסים היא החלטה מנהלית לכל דבר ועניין, ושינוי ממנה מצריך להיעשות על יסוד תשתית עובדתית הולמת. הנתבעת לא פרשה את הטעמים שבעטיים הסכימה להשיב את המוצגים לתובע מלכתחילה, ולא ברור איזה שינוי נסיבות חל לאחר שהוגשה התביעה. כאמור, הנתבעת לא הביאה כל עד לעדות, ושאלה זו נותרה ללא מענה. שנית ועיקר, מקום שהנתבעת הסכימה להשיב את המוצגים וניתנה לכך תוקף של החלטה שיפוטית, ממילא אין לה שיקול דעת שלא לקיים את ההחלטה כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת. מכאן שאם התפוסים לא הושמדו עד שניתנה ההחלטה – וזוהי הגרסה המסתברת – חלה על הנתבעת חובה להשיבם לתובע. חובה זו, כאמור, הופרה, ואלמלא הייתה מופרת הנזק היה נמנע.

7.הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח את נזקיו. גם לכך אין בידי להסכים. אין חולק שהנתבעת השמידה שני מכשירים סלולריים של התובע ושני כרטיסי סים. התובע אומנם לא ידע להשיב לשאלה באיזה דגמי מכשירים מדובר, אולם הוא העיד שאת מכשיר הגלקסי הוא הביא בייבוא אישי ושילם עבורו כ-3,500 ש"ח כשבוע לפני שהוא נתפס; ואילו מכשיר הנוקיה היה שווה כ-1,500 ש"ח (התובע העיד כי רכש אותו משותפו במחיר זה, ראו עמ' 3, שורות 9-8). התובע התקשה להוכיח את בעלותו במכשירים מעבר לכך מהטעם שהוא אסיר וגישתו לראיות מוגבלת, מה גם שהנתבעת הייתה יכולה לציין את דגם המכשירים כשתפסה אותם ולתעד זאת ברישומיה. מקום שהמכשירים היו בחזקת הנתבעת והושמדו על ידה, אני סבור כי תוצאה שלפיה התובע – שהוא אסיר ונגישותו למידע מוגבלת – לא הוכיח את נזקיו מהטעם אך שניתן היה להעריכם באופן מדויק יותר – מעוררת קושי ואין לקבלה. בנסיבות אלו אני סבור כי יש מקום להעריך את שווי הנזק בדרך של אומדנה (השוו לרע"א 1481/15 שיטת בלסקי – המרכז הישראלי לאימון בע"מ נ' בן שמעון, פסקה י"א (21.5.2015)).

8.התובע ביקש שייפסקו לו סך של 6,000 ש"ח בגין שני ראשי התביעה: בגין ראש הנזק הראשון ציפה התובע להשבה בסך של 3,040 ש"ח; ומכאן שבגין ראש הנזק השני – המתייחס לתפוסים – הוא ציפה לקבל סך של 2,960 ש"ח. אך לאחרונה פסק בית המשפט העליון – בקבעו שיש להחמיר בענישה בגין עבירות גנבה של מכשירים סלולריים – כי "הסמארטפון הפך זה מכבר לידידו הטוב של האדם. דומה כי לא תהא זו הפרזה לומר כי בטלפון הסלולרי טמון סיפור חייו של האדם בהאידנא, באשר אצורים בתוכו רגעים וזכרונות משמעותיים מחייו של אדם, לצד מידע ופרטים חיוניים לתפקודו היומיומי – תמונות של עצמו ושל יקיריו, כתובות ומספרי טלפון של קרובים ומכרים, יומן, פתקי תזכורות ולוח שנה, ועוד. לא כל אדם מגבה את תוכן המכשיר 'בענן' ושחזור הפרטים לעיתים אינו אפשרי ולעיתים כרוך במשאבי זמן וממון" (ע"פ 8627/14 דבראש נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (14.7.2015)). דברים אלה יפים בשינויים המחויבים לענייננו. התובע גרס מלכתחילה שמכשיר הגלקסי היה בשימושו האישי. הוא העיד: "היו לי שם מספרים של קרובי משפחה, חברים" (עמ' 2, שורות 16-15); וכי "בנוסף לעלות המכשירים שעלו לי, הנזק הנלווה הוא נזק של מפח נפש כתוצאה מזה שגם היום לא אוכל לשחזר. הנזק שנגרם לי, זה באמת עולם ומלואו, נזק בלתי הפיך" (עמ' 2, שורות 32-31). אף בהנחה שהתובע הפריז בערכם של המכשירים הסלולריים; ואף בהנחה שמכשירים מסוג זה מאבדים מערכם במהירות, אני סבור כי סך של 2,960 ש"ח כפיצוי כולל בגין שני המכשירים ובגין נזק לא ממוני שנגרם לתובע מאובדן המידע שאוחסן במכשיר ששימש אותו – הוא סכום סביר, והתובע זכאי לקבלו. אציין, בגדר למעלה מן הצורך, שסכום זה הוא סביר אף אם היה נפסק בגין אובדן מכשיר הגלקסי בלבד.