סרוסי נ' גרפי

לפני בקשה להעברת הדיון בתובענה שבכותרת לבית משפט לתביעות קטנות בתל אביב.

ביום 23.7.18 הגיש התובע, לבית משפט זה, תביעה כספית בסך 5,094 ₪ כנגד הנתבע. בתביעה נטען, כי הנתבע הזמין מהתובע שירותי מחשוב, וכי בגין העבודות האמורות נותר הוא חייב לתובע סך של 4,094 ₪.

ביום 8.8.18 התקבלה לתיק בית המשפט בקשת הנתבע להעברת התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב. זאת, לנוכח העובדה שמקום משרדו של הנתבע בתל-אביב, שם גם ניתנו שירותי המחשוב שבגינם הוגשה התביעה. בו ביום התבקשה תגובת התובע לבקשה.

החלטה זו ניתנת לאחר שחלף המועד להגשת תגובה מטעם התובע ותגובה כאמור לא התקבלה.

תקנה 2(א) לתקנות שיפוט בבית משפט לתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז- 1976 קובעת, כי:

"תביעה תוגש לבית המשפט שאזור שיפוטו הוא אחד המקומות המנויים להלן, והוא על אף האמור בכל הסכם שבין בעלי הדין; ואלה הם:

(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;

(2) מקום יצירת ההתחייבות;

(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;

(4) מקום המסירה של הנכס;

(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים;

(6) בתביעה שכנגד - מקום הגשת התביעה המקורית".

בענייננו, בחינת כלל החלופות המנויות בתקנה 2(א) לתקנות מלמדת, כי הסמכות המקומית לדון בתובענה אינה מסורה לבית משפט זה, כי אם לבית המשפט לתביעות קטנות במחוז תל-אביב: משרד הנתבע מצוי בתל-אביב, שם גם ניתנו השירותים שבגינם הוגשה התביעה.

אמנם, אין לכחד כי חל פיחות במעמד הסמכות המקומית ובתועלתה ככלי לקידום הנוחות במדינה, בה המרחקים בין הערים השונות אינם כה גדולים, ובה קיימת מערכת תחבורה זמינה (ראו רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט(2), 734 (1995); רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן ואח', פ"ד נז(4)), 473 (2003)). ואולם, אין בכך כדי להחליף את כללי הסמכות המקומית הנקובים בהוראות תקנה 2(א) לתקנות.