קריספל נ' עיריית חיפה

בפניי תביעה כספית נזיקית על סך 11,027 ₪.

בכתב התביעה לא פירט התובע את המכלול העובדתי המשמש עילה לתביעתו, אלא הסתפק בתיאור כללי של הנזק שנגרם לו, כתוצאה ממה שהוא כינה "מפגע חזירי הבר" ואת חובתה של הנתבעת, למגר מפגע זה.

מהעובדות שנפרשו בפניי עולה כי התובע החנה את רכבו בחנייה הסמוכה לביתו, ומוקדם בבוקר, בדרכו לתפילת שחרית, גילה כי רכבו ניזוק על ידי פחי אשפה, אשר פגעו ברכב. לטענתו, במקום קיימת מזה זמן, תופעה, שבה חזירי בר מגיעים, הופכים את פחי האשפה, דוחפים אותם, על מנת לצרוך מזון שיש בפחי אשפה, וכך פחי האשפה, מתגלגלים ופוגעים ברכבים שנמצאים במקום. לדבריו, מקרה דומה, אירע לשכן שלו, והעירייה קיבלה אחריות על האירוע ופיצתה אותו.

הנתבעת טענה בכתב הגנתה, להעדר עילה ויריבות, מהטעם שאכן היו אלה חזירים הבר אשר הפילו את עגלת האשפה על רכבו של התובע, אך לה אין כל קשר, מעורבות או אחריות לנזק. כן נטען, כי מעצורי העגלה הופעלו כנדרש, ולכן צוות פינוי האשפה של העירייה אף הוא לא אחראי בדרך כלשהי לקרות הנזק. כמו כן, הוכחש, כל קשר סיבתי בין האירוע הנטען, לבין הנזקים המוכחשים אף הם, שכן, הנזק יכל להיגרם, לטענת הנתבעת, בכל מקום אחר בו נסע הרכב. לסיום נטען, כי בהעדר כל ראייה לכך שהנזק נגרם כתוצאה מעגלת האשפה, שהזיזו חזירי הבר, כופרת הנתבעת באחריותה.

לדיון בפניי התייצבו ד"ר יאיר וייס, סגן השירות הווטרינרי, ומר דוד תורג'מן, מנהל מחלקת התברואה בעירייה. ד"ר וייס, הבהיר, כי התופעה של חזירי בר המתרוצצים בכרמל, באזורים מיושבים, הינה תופעה מוכרת. כמויות של אירועים דומים עולות, בשל האכלה של החזירים על ידי הציבור. העירייה משקיעה משאבים רבים בשיתוף עם רשות הטבע ומשטרת ישראל, על מנת לטפל בבעיה. אולם, מכיוון שמדובר בחיית בר מוגנת, לא ניתן להדבירה, אלא במצב בו קיים סיכון לחיי אדם. אשר למקרה הקונקרטי, הביע ד"ר וייס, תמיהה לכמות הנזקים שנגרמו לרכבו של התובע. הוא ציין, כי הנזקים מקיפים את כל הרכב מכל צדדיו, לרבות תיקוני ריפוד. לשאלת בית המשפט, האם הוא כופר בכך שהנזקים שנגרמו למרכב הרכב, נגרמו על ידי חזירי בר, הבהיר ד"ר וייס: "אני לא יכול לכפור. העירייה עושה ככל יכולתה, אני טוען שכאן מדובר בנזק טבע" (עמ' 2, שורות 6 ו-7). מר תורג'מן מנהל מח' התברואה הבהיר, כי ספק אם מדובר בתופעת טבע, שכן אירועים מסוג זה הם מחזה נפוץ באזור מגורי התובע, וכלשונו: "זה לא תופעת טבע, הם עולים מהיער, הופכים, מפזרים, זה קורה בלילות. זה קורה הרבה ברחוב של התובע" (עמ' 2, שורות 21-22). כן אישר מר תורג'מן את סמיכות תלונת התובע למוקד העירוני, ביחס למצב הפחים בזירת התאונה, כפי שנמצאו ע"י צוות הניקיון שהגיע למקום.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכל כתבי הטענות והחומר המונח בפניי, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל. אפתח תחילה בשאלת אחריות הנתבעת ולאחריה אעבור ואסקור את הנזקים שהוכחו.

אחריות העירייה - עגלות האשפה, הן רכוש של העירייה, וככאלה, כאשר הן "גורמות" נזק לרכושו של אדם אחר, האחריות היא על בעליהן, קרי: הנתבעת. שכן, בעגלת אשפה על גלגלים, המונחת ברחוב, טמון סיכון, שבהינתן כח שיופעל עליה, לאור המסה שלה, היא עלולה לגלוש, לנוע, ולפגוע ברכוש של הזולת. ככזו היא בבחינת "דבר מסוכן", כמשמעות דיבור זה בסעיף 38 לפק' הנזיקין. הנתבעת לא הביאה לסתור את ההתרשלות העולה מהסיכון האמור, ולאור הוראת החוק האמורה, קמה עליה חבות ברשלנות.

זאת ועוד, מסתבר, כי חזירי הבר, מגיעים לנקודות אשפה, בעיקר בלילות, הופכים את עגלות האשפה ומפזרים את תכולתן על מנת לאכול את האשפה. מכיוון שעגלות האשפה, מצוידות בגלגלים, ולא היו קשורות או מאובטחות באופן המבטיח את תנועתן, העגלות נדחפו ע"י חזירי הבר, נעו ופגעו במה שניצב בדרכן. במקרה הזה, ברכב התובע שעמד סמוך לנקודת האשפה. לפיכך, בהינתן שמדובר בעגלות שהן רכוש הנתבעת המופקדת על תקינותן ואחזקתן, והינתן היקף התופעה המדוברת ואופייה, המוכר היטב לנתבעת, חבה הנתבעת בנזיקין גם מכח עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו- 36 לפק' הנזיקין. שהרי בנסיבות אלה, התרשלה בכך שלא אבטחה את העגלות באופן שיבטיח שהן לא "תיסענה" ברחוב ותפגענה ברכבי התושבים. יצוין, כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעת, במקום נצפו עגלות אשפה מפוזרות, כשהן מרוחקות מנקודות האשפה. כלומר, הן "נסעו" לשם או נדחפו לשם, על ידי חזירי הבר.

יתרה מזאת, הנתבעת הכירה באחריותה במקרה זהה. מסתבר, כי תופעה זו, הינה שכיחה למדי ברחוב בו מתגורר התובע. שכן של התובע, פרופסור אייזנברג, חווה אירוע דומה, והנתבעת קיבלה על עצמה את האחריות על אותו אירוע, ואף פיצתה אותו. הוגשה על כך ראיה שאינה במחלוקת. ד"ר וייס נציג העירייה הבהיר, כי הנתבעת אכן פיצתה אותו, מכיוון שהוא "ביקש פיצוי הוגן" (עמ' 2, שורה 12). ברם, בדברים אלו יש משום קבלת אחריות מצד הנתבעת והודאה בדבר הכרת התופעה והכרה בנזקים שהיא גורמת לתושבים.

יוצא אפוא, כי מכלול העובדות, והראיות הנסיבתיות, מוביל למסקנה, כי הנזק אירע כתוצאה מכך שחזירי בר שמגיעים לנבור באשפה של הדיירים במקום, דוחפים את עגלות האשפה, על מנת להפוך אותן ולצרוך את הפסולת שבתוכן, ובדרך זו, העגלות נעות, פוגעות במה שניצב בדרכן, וגרמו לנזק ברכבו של התובע.

אשר לנזקים והיקפם.

מהעובדות שהוכחו בפניי עולה, כי הנזקים לרכבו של התובע, נגרמו כתוצאה מכך שעגלות האשפה במקום בו חנה רכבו, נעו ממקומן, ופגעו ברכבו. הן גרמו לשריטות ונזקים במקומות שונים במרכב הרכב. התובע הציג תמונות של הרכב וזירת האירוע. מעיון בהן עולה כי הנזקים הם בגובה הזיזים הבולטים מעגלות האשפה ואף בצבע ירוק. גם אופי השריטות לחלקי הפח ברכב, תואם את המסקנה, כי הנזק נגרם כתוצאה מפגיעה של העגלה ברכב (ראו במיוחד מעיכה בחלק האחורי של הרכב בצורה עגולה התואמת את הזיז העגול שבצדדי עגלת האשפה).

התובע תבע, נזקים לרכבו בהיקף של 5,125 ₪, ירידת ערך בסכום של 305 ₪, שכר טרחת שמאי בהיקף של 597 ₪ ונזק לא ממוני בהיקף של 5,000 ₪. כבר במהלך הדיון, הבהרתי לתובע כי היקף תביעתו לא סביר כלל וכלל, אך הוא עומד על תביעתו.

עיינתי, עיין היטב, באופי הנזקים שנגרמו לתובע, שהוכחו כאמור בתמונות שהוצגו לידי. מדובר בשריטות לרכב, שתיקונן לא נאמד בסכומים המופרזים המצוינים בתביעה. מדובר בעבודות פחחות פשוטה, ללא פירוק וללא צורך בהחלפת חלקי מרכב. חוות הדעת השמאית אינה מפורטת דיה, לא צורפו תמונות מתהליכי העבודה תחילה, מהלך וסיום (ראו הנחיות אגוד השמאים בישראל לאור ועדת ששון). מכל מקום, מרכיבי חוות הדעת תמוהים. כך למשל, עבודת פירוק הריפודים, על אף עלותה הנמוכה, תמוהה בנסיבותיו של הנזק שנגרם. מרכיב הצביעה, לא מפורט. כמה ואיזה חלקים נצבעו. אין תמונות שמתעדות את תהליך העבודה. בנוסף, בוודאי שאין מקום לתבוע ירידת ערך, בשל שריטות קלות ברכב מהשנתון הזה. מדובר ברכב ישן שכלל לא תואר מצבו עובר לתאונה. לא ברור אם נצבע קודם לכן, עבר אירוע תאונתי, שאז לצביעה לא מקורית יש השלכה על תמורתו.

אציין, כי לשכן של התובע, נגרם נזק דומה מאוד. התובע אף הסתמך על המקרה של אותו שכן, ועלות תיקון הרכב אצלו, הסתכמה בסך של 2,832 ₪. שם מוסך אחר תיקן נזקים לדלת אחורית, כנף אחורית שמאלית, עם צבע, בסכום הכולל האמור (ראו הפירוט בחשבונית). מכיוון שהתובע הסתמך על ראיה זו, אייני רואה סיבה מדוע לא להסתמך עליה בשומת נזקיו של התובע. התחשבות באמור בה מלמד, כי צביעה בסך 2700 ₪ ברכב התובע מופרזת למדי ולא מציאותית. כך גם לגבי תיקון יתר חלקי המרכב.

זאת ועוד, התובע דורש פיצוי לא ממוני בגובה של 5,000 ₪. גם רכיב זה הוא רכיב מופרז, לא הובאה כל ראיה המבססת אותו, ועל כן רכיב נזק זה לא הוכח, ומשכך אין ביכולתי לפסוק בגינו דבר.

על יסוד הראיות המונחות בפני אני אומד את נזקי התובע הישירים בסך כולל של 3000 ₪. ועוד נזק עקיף בגין עלות חוות דעת שמאית בסך 597 ₪ ובסה"כ – 3,597 ₪.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,597 ₪ בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מועד זה יצברו ריבית והפרשי הצמדה כחוק.