ת"ק 51804-06-13 סיבוני נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ ואח'

לפני תביעה לפיצויי התובע בגין נזקי פח שאירעו לרכבו בתאונת דרכים מיום 17.6.12.

לטענת התובע הוא עמד בצומת כאשר האור ברמזור היה אדום ולפניו עומדים עוד שניים או שלושה רכבים. לטענתו, עם התחלף האור לירוק, ובטרם החל בנסיעה פגע בו הנתבע 2 עם רכבו מאחור וגרם למכוניתו נזק של אובדן מוחלט. עוד לטענתו, הנתבעים מתחמקים מלשלם לו בתירוצים כי היו פגיעות נוספות ברכב אותן יש להפחית מערכו. התובע אישר כי יתכן והיו סימני פגיעה של "נגיעות" קלות ברכב אולם לטענתו הרכב שימש אותו באמונה, היה תקין לחלוטין והוא זכאי למלוא ערך הרכב לפי המחירון. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת מומחה שבדק את הרכב בסמוך לקרות התאונה. עוד לטענתו הוא בכלל לא היה מעונין להשבית את הרכב והיה מסכים לתקנו, אלא שעלות התיקון היתה גבוהה והנתבעים אילצו אותו להשבית רכב זה. הוא גם לא הצליח לרכוש רכב דומה במחיר המחירון שהגיע לו.

בכתב ההגנה טוענים הנתבעים טענות שונות על "עצירת פתאום" ו"התפרצות רכב צד ג'" לנתיב הנסיעה וכן כי התאונה היתה "בלתי נמנעת" אולם בעדותו של הנתבע 2 בבית המשפט גרסתו של הנתבע 2 חזרה דווקא על גרסתו של התובע. הנתבע 2, בעדותו, לקח אחריות על קרות התאונה ותיאר את קרות התאונה באותו אופן בו תיארה התובע. יצוין, כי הפער בין גרסת הנתבע 2 בבית המשפט לגרסתו על פי כתב ההגנה כה גדול עד כי נראה שכתב ההגנה משקף סיפור אחר מזה של הנתבע 2 בעדותו בבית המשפט.

לדיון עצמו, מסיבותיה השמורות עמה, בחרה הנתבעת 1 שלא לשלוח נציג מורשה מטעמה והמוסמך להופיע בבית משפט לתביעות קטנות. במקום, התייצב נציג חיצוני, מייצג קבוע אשר ייצוגו של הנתבעת בבית משפט זה מנוגדת לדין ולפסיקה. בהתאם לכך, אני רואה בנתבעת 1 כמי שזומנה לדיון כדין ולא התייצבה. יצוין, כי בסופו של יום, עיקר הדיון נסוב בשאלת הנזק ומן הראוי כי הנתבעת 1 היתה מתכבדת ושולחת מטעמה נציג מתאים לטעון טענותיה בהקשר זה (ככל שקיימות כאלה), וככל שלא היו קיימות לה כאלה, וממילא אישר הנתבע 2 כי הוא אחראי לקרות התאונה, הרי שמדוע לא טרחה לסילוק תביעותיו של התובע בתיק זה בתשלום הנזקים הנטענים מחוץ לכתלי בית המשפט על כל המשתמע מכך.

באשר לנזקים- טען הנתבע 2- כי ברכב היו פגיעות קודמות, שלא מהתאונה ובגינם יש להפחית את ערך הרכב ממחיר המחירון ב – 3,000 ₪.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

ואלה נימוקי:

1. אין מחלוקת כי הנתבע 2 פגע במכוניתו של התובע מאחור בעת שזה עמד כאשר היה אור אדום ברמזור. יצוין בהקשר זה כי הנתבע 2, בהגינותו, לא ניסה אף לרגע לתמוך בגרסה הכתובה בכתב ההגנה ומיד אישר עם תחילת עדותו את גרסת התובע באופן שהסית את הדיון משאלת האחריות לשאלת הנזק.

2. אני מקבלת בעניין זה גם את עדותו של התובע כאמינה כי היה במצב של עצירה מוחלטת כאשר מכוניתו נפגעה מאחור. עובדה זו נתמכת בעדות הנתבע 2 עצמו שאמר כי נהג ברשלנות ומגיע לו "עונש".

3. הנתבע 1 לא שמר מרחק ולכן אני קובעת כי הוא אחראי לתאונה ולתוצאותיה.