אבו גאמע נ' פלאפון תקשורת בע"מ

מונחת בפניי בקשה להורות על ביטול פסק הדין שניתן ביום 15.1.18, בהעדר התובע.

במסגרת הבקשה טוען התובע כי הגיע להיכל המשפט בשעה היעודה, "והחל לחפש את האולם שבו יתקיים הדיון", וכי "לאחר כרבע שעה ממועד הדיון המבקש הגיע לאולם בית המשפט אך נמסר לו על ידי הקלדנית כי הדיון נגמר ויש פסק (כך במקור)".

נוכח האמור, ובהינתן טענתו כי יש לו סיכויים טובים להוכיח תביעתו, עתר לביטול פסק הדין.

בתגובת הנתבעת צוין כי התובע טרם פעל לשלם לה ההוצאות שנפסקו לחובתו בפסק הדין, ועל כן, "מבוקש בזאת כי קביעת מועד דיון נוסף תהיה מותנית בתשלום ההוצאות לעיל".

בתשובת התובע לתגובת הנתבעת, ביקש הלה כי "עניין ההוצאות יידחה לסיום ההליך".

דיון

המבחנים הנקוטים לצורך הכרעה בבקשה לביטול פסק דין הינם, האם הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה במועד, האם הראה המבקש טעמים ראויים שהצדיקו העדר התייצבותו לדיון, והאם הועלו טענות ראויות לבירור לגופו של עניין, כאשר בשלב זה אין מדקדקים בבדיקת הטענות, או בדרכי הוכחתן, בפרט בהינתן העובדה כי זכות הגישה לערכאות הינה בבחינת זכות יסוד.

תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: "התקנות") קובעת כי בקשה לביטול החלטה שניתנה שלא בפני בעל דין תוגש תוך 7 ימים מיום שהומצאה לבעל הדין, וככל שכך ייעשה, "רשאי בית המשפט, על פי צו אחד, לבטלה בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות המשפט או עניינם אחרים".

במקרה דנא, למרות שהמבקש ציין כי נודע לו על פסק הדין שניתן נגדו בו ביום שנערך הדיון, לא פעל להגיש הבקשה לביטול פסק הדין במועד הנקוב בדין.

מטעם זה בלבד היה ראוי להורות על דחיית הבקשה.