ת"ק 51724-01-17 דאדון נ' לשניק

מונחת בפניי בקשה מטעם הנתבעת, במסגרתה נטען כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית להיזקק לתביעה בהליך דנא, וזאת בשל העובדה כי ביחס לנשוא ההליך דנא הגישה הנתבעת זה מכבר תביעה נגד התובע, וההליך מתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, במסגרת ת"ק 22106-11-16.

עוד נטען בבקשה כי מקום מגוריה של הנתבעת הינו בירושלים, וכי העסקה בין הצדדים נכרתה בעיר רמת-גן, ועל כן, ממילא אף מטעם זה אין סמכות מקומית לבית המשפט להידרש לתביעה.

בתגובת התובע ציין זה האחרון כי אומנם בין הצדדים מתנהל הליך אחר בבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב, שם טוענת הנתבעת כי "לא קיבלה מהתובע תמורה עבור כספה" (ס' 1 לתגובה). ואולם, לדבריו, עניינו של ההליך דנא בסוגיה נפרדת, שמהותה "אי פירעון התחייבויות כספיות אותן חייבת הנתבעת לתובע, וחוסר רצונה להכיר בהתחייבויות אלה, וכל שכן לפרוע אותן" (ס' 2 לתגובה).

בהינתן השוני הנטען בין ההליכים, טען התובע כי אין מקום להורות על סילוק התביעה על הסף.

באשר לטענה שעניינה חוסר סמכות מקומית, טען התובע כי הוא מתגורר בישוב עומר, וכי "אין זה מתפקידו של התובע להתחשב במקום מגוריה של הנתבעת, שכן היא הנתבעת, ולכן עניין הסמכות המקומית אינו מוטל בספק ומקומו של הדיון להתנהל בבית המשפט הנכבד אשר בו הוגש, קרי בעיר באר-שבע" (ס' 6 לתגובה).

דיון 

בפתח הדברים ייאמר, כי ביריעה זו אין בכוונתי לחוות דעה ביחס למידת החפיפה הקיימת בין ההליך דנא לבין התביעה האחרת המתנהלת בבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב. עם זאת, הכרח כי נאמר שבהינתן העובדה שהתביעות גם יחד נסמכות לכאורה על מסכת עובדתית אחת, אשר מהווה תשתית משותפת לתביעות ההדדיות, כי אז לכל הפחות היה על התובע לפרט בכתב התביעה את העובדה כי הוגשה נגדו תביעה אחרת ביחס לפרשה הנדונה.

אף אם לתובע היה ספק ביחס למידת הרלוונטיות של התביעה האחרת להליך דנא, היה עליו לפרט בכתב התביעה את דבר קיומה של התביעה האחרת ולא לקבוע בעצמו, תוך היצמדות לאינטרס המוגדר שלו, כי בנסיבות העניין ניתן להימנע מגילוי העובדה כי הוגשה התביעה האחרת.

מכל מקום, כאמור, במסגרת החלטה זו אינני רואה להידרש לנגזרת הניבטת מקיומה של התביעה האחרת שהגישה הנתבעת נגד התובע, שכן, ממילא מצאתי להורות על מחיקת התביעה אחר ששוכנעתי כי אומנם בית משפט זה נעדר סמכות מקומית להיזקק לתביעה.

לאמור. תקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976 (להלן: "התקנות"), קובעת חלופות שונות, אשר די בהתקיים אחת מהן על מנת להקנות לבית המשפט סמכות מקומית להיזקק לתביעה. יושם אל לב בהקשר זה כי הגם שכללי הסמכות המקומית נועדו "לשרת את נוחות הנתבע, שלא ייאלץ להתדיין הרחק ממקום מושבו" (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 78), הלכה למעשה, ככל שהתובע מגיש את התביעה באחד מבתי המשפט שמקום מושבם חולש על אחת החלופות האחרות הנקובות בתקנות, לא יהא באי הנוחות שתיגרם לנתבע, כדי להוציא התביעה מסמכותו של ביהמ"ש שקנה סמכות לדון בה.

עם זאת. במקרה דנא, יש ממש בטענת הנתבעת, כי מלבד מקום מושבו של התובע, שאיננו בגדר נסיבה רלוונטית לסוגיית הסמכות המקומית, על פניו, כתב התביעה איננו משקף הֶצדק להגשת התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות בבאר-שבע.

אכן. אין לכחד כי חל פיחות במעמד הסמכות המקומית ובתועלתה ככלי לקידום הנוחות במדינה, בה המרחקים בין הערים השונות אינם כה גדולים, ובה קיימת מערכת תחבורה זמינה (ראה דרך משל: רע"א 6920/94 לוי נ' פולג מט(2), 734; רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן ואח' נז(4)), 473).

ואולם, אין בכך כדי להחליף את כללי הסמכות המקומית הנקובים בהוראת התקנות.

במקרה דנא, התרשמתי כי כתב התביעה איננו מכיל כל עובדה שיש בה ליצור זיקה להגשת כתב התביעה בביהמ"ש לתביעות קטנות בבאר שבע. מקום מושבה של הנתבעת בירושלים, ומקום כריתת ההסכם לפי הנטען בבקשה ברמת גן, מייצרים סמכות לאחד מבתי המשפט בירושלים או בתל אביב.