יהב רק נ' שטיבל גפני

לפני תביעה כספית על סך 2,500 ₪.

בהתאם לכתב התביעה, התובעת, צלמת במקצועה, התקשרה בהסכם עם הנתבעת לבצע צילום תכשיטים שבעיצוב הנתבעת. לטענת התובעת, סוכם בינה לנתבעת כי התובעת תצלם בסטודיו חמישה תכשיטים, ובנוסף ייקבע יום לצילום התכשיטים עם דוגמניות. בהתאם לכתב התביעה סוכם בין שני הצדדים במעמד הפגישה שהתקיימה, כי לשם ביצוע העבודה יידרשו לתובעת 10 שעות וכי תעריף שעתי יעמוד על 200 ₪, וזאת לאחר ההנחה שניתנה לתובעת ע"י הנתבעת.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בין התובעת לנתבעת התקיימה פגישה, וזאת בתיווכה ובנוכחותה של גב' זוהר רונן.

לטענת התובעת, כל פרטי העבודה, כולל שכרה, נקבעו במעמד הפגישה, כאשר לטענת הנתבעת בפגישה לא סוכם, מה יהיה התעריף השעתי של התובעת, אלא רק הייתה הצעה מצד התובעת, שלא התקבלה על ידי הנתבעת, לבצע עבודה בתמורה לתשלום של 250 ₪ לשעת עבודה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי במעמד הפגישה התכשיטים הועברו לתובעת לצורך צילומם.

הנתבעת טענה כי בהמשך לאותו היום ולאחר הפגישה היא שוחחה עם גב' רונן, אשר מסרה לה כי התובעת הסכימה כי התעריף לשעת עבודה יעמוד על 90 ₪, ולהצעה זו הסכימה הנתבעת (פרוטוקול עמ' 5 ש' 2-7).

התובעת מצדה אישרה כי גב' רונן ניסתה לדבר עמה על הנחה במחיר, אך העידה כי לא דובר על מחיר של 90 ₪ לשעה וכי לא סוכם על מחיר חדש (פרוטוקול עמ' 5 ש' 9-13).

אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נערך ביניהם כל מסמך בכתב, ממנו ניתן ללמוד, מה סוכם ביניהם בהקשר לגובה שכר עבודה של התובעת.

כך גם אין מחלקות בין הצדדים כי לאחר הפגישה, בחלוף מספר ימים, העבירה התובעת לנתבעת מספר תמונות לדוגמא לשם ההתרשמות, ואז החליטה הנתבעת להפסיק את העבודות, מאחר ולא הייתה מרוצה מאיכות הצילום.

יצוין כי מבחינת התובעת היא עשתה את העבודה בהיקף מלא, והתמונות שהעבירה היו רק דוגמאות, אך בפועל היא צילמה תמונות רבות ואף החלה בעריכתו, כך שבסופו של דבר הושקעו על ידה 6 שעות עבודה (פרוטוקול עמ'3 ש' 32-34; עמ' 4 ש' 33-35).

בהתאם לכך דרשה התובעת מהנתבעת לקבל שכר עבור 6 שעות עבודה לפי תעריף של 200 ₪ לשעת עבודה. הנתבעת מצדה סירבה לשלם את שכרה של התובעת בטענה כי סוכם באמצעות גב' רונן כי התעריף השעתי יעמוד על 90 ₪, וכי לאור העובדה כי התמונות שבוצעו לא יוכלו לשמשה בעתיד, היא מוכנה לשלם רק 300 ₪, אך התובעת סירבה.

התובעת צרפה לכתב התביעה הודעות מסרונים שבין הצדדים מהן עולה כי בשום שלב הנתבעת לא אישרה לתובעת כי הסכימה לשלם לפי תעריף של 200 ₪ לשעת עבודה, ואף ציינה בהודעה מיום 16.6.17 כי ידוע לה מגב' רונן שהתובעת עבדה כשש שעות, וכי סוכם באמצעות אותה גב' רונן כי התעריף הוא 90 ₪ לשעה.

אף אחד מהצדדים לא הזמין את גברת רונן למתן עדות בבית המשפט, על אף שלכאורה הייתה יכולה לשפוך אור באשר לסיכום שבין הצדדים.

כאשר נשאלה התובעת, מדוע לא הזמינה את גב' רונן למתן עדות, טענה כי לא ידעה כי היא רשאית להביא עדים ובנוסף הוסיפה כי אין היא בטוחה שהעדה הייתה תומכת בגרסתה, אלא בגרסת ההגנה (פרוטוקול עמ' 4 ש' 15-16) והדבר אומר דרשני.