ברנרד נ' י.ק.ש שיווק רהיטים בע"מ ואח'

בפני תביעה ע"ס 7,300 ₪ שעניינה שולחן אוכל פגום שיוצר ע"י הנתבעת 2 ונמכר לתובעת ע"י הנתבעת 1.

על עובדות אלה אין חולק: התובעת רכשה ביום 23.3.17 שולחן אוכל מאת הנתבעת 1; שולחן שאמור היה להיות מיוצר ומסופק ע"י הנתבעת 2. הנתבעת 1 התחייבה בפניה של התובעת למועד אספקה קצר- אשר בפועל לא עמדה בו הנתבעת 2 והשולחן סופק לתובעת לא לפני חג הפסח 2017 אלא במהלכו.

עם קבלת השולחן הבחינה התובעת בפגמים הקיימים בשולחן אשר עיקרם גימור לא תקין של ההארכות לשולחן והעובדה כי אותן הארכות, במצבן בסגור, בולטות מבסיס השולחן כלפי מטה.

התובעת הלינה בפני הנתבעת 1 על הפגמים והנתבעת 1 מצידה הפנתה אותה לנתבעת 2 אשר הסכימה להחליף השולחן ולפצותה בסך 700 ₪. הסכום שולם לתובעת, ואף השולחן החלופי הובא לביתה אולם גם בו גילתה התובעת פגמים ולא הסכימה לקבלו כלל. השולחן הועבר לנתבעת 1 לצורך המשך טיפול מול התובעת אולם מיד לאחר מכן, נכנסה הנתבעת 1 להליכי פשיטת רגל- התובעת נותרה כשבביתה השולחן הפגום הראשון, הנתבעת 2 לא קיבלה כל תמורה בגין שני השולחנות שסופקו, וכעת הגיעו הצדדים לדיון זה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי בין התובעת לנתבעת 2 לא נכרת כל חוזה ולא קיימת כל התחייבות ישירה של הנתבעת 2 מול התובעת. התובעת נקשרה בחוזה לאספקת השולחן מול הנתבעת 1;הנתבעת 2 התקשרה מול הנתבעת 1 לעניין הספקת השולחן לתובעת – אולם כיום הנתבעת 1 אינה בנמצא כדי לספק מענה למי מהצדדים לדיון.

הסעד המבוקש ע"י התובעת הינו ביטול העסקה וקבלת פיצוי בגין נזקיה.

אין בפני כל מידע משפטי רשמי הנוגע לנתבעת 1 אשר מולה התקשרה התובעת בחוזה והיא אשר, גם לפי הנתונים העולים מכתב התביעה, אשר קיבלה התמורה, התחייבה למועד אספקה שהסתבר כלא ריאלי, ולה אף הועבר השולחן החליפי שהגיע גם הוא פגום. בנסיבות אלה אני מוצאת כי הנתבעת 1 אכן לא עמדה לכאורה בהוראות חוק המכר וחוק הגנת הצרכן, ולפיכך אין מניעה כי יינתן כנגדה פסק דין המבטל את העסקה ומחייב אותה להשיב לתובעת את כספה.

עם זאת, אין הדברים כה פשוטים ביחס לנתבעת 2. התובעת 1 לא התקשרה עמה בחוזה מכר כלשהו. הנתבעת 2 אף לא התחייבה מול התובעת ביחס לאספקת השולחן. אף התובעת בכתב התביעה מציינת כי משאותרו פגמים בשולחן האוכל אישרה הנתבעת 1 באמצעות מנהלה החלפת השולחן (וראו ס' 9 לכתב התביעה) וכך אכן היה.

הנתבעת 2 אף טענה בביהמ"ש כי מעולם לא קיבלה תמורה ביחס לשולחנות שסופקו לתובעת, כך שאף עילת עשיית עושר ולא במשפט אינה מתקיימת בענייננו. בנסיבות אלה אף קשה להלום מצב בו נראה בהתקשרות בין הנתבעות כחוזה לטובת צד ג'; זאת בהעדר כל ראיה בעניין ההתקשרות בין הנתבעות ובהעדר תמורה לא ברור אם אכן נכרת הלכה למעשה חוזה במקרה זה.

כתב התביעה מייחס באופן כללי אחריות משותפת לנתבעות שתיהן, אולם הלכה למעשה מטיל האחריות המשפטית ביחס להתקשרות בין התובעת לנתבעת 1. משכך, ובהעדר בסיס משפטי לחיובה של נתבעת 2 לפי חוק המכר (שכן לא הייתה צד לחוזה המכר) או לפי חוק החוזים (מאותו טעם) ולאור העובדה כי תקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה) אינן חלות בענייננו לאור סוג הטובין וכך גם תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה) לאור העובדה כי עילת הביטול הינה פגם בממכר, אין לי אלא לדחות התביעה כנגד הנתבעת 2.

כאמור, אין בפני מידע מדויק ביחס למעמדה המשפטי של הנתבעת 1 חרף בקשות לקבלת מידע כאמור. משכך, ובהעדר כתב הגנה או התייצבות מצידה של הנתבעת 1, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 11 לתקנות תביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז-1976, אני פוסקת כי על ביטול העסקה בין התובעת לנתבעת 1. הנתבעת 1 תשיב לתובעת את התמורה ששולמה בגין השולחן בתוספת פיצויים בגין עוגמת נפש וכן הוצאות משפט בסך כולל של 7,300 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה כדין.

הנתבעת 1 תהא רשאית, בכפוף לתשלום הסכום הנ"ל, לקבל לידיה את השולחן הפגום נשוא התביעה וזאת על חשבונה, ובתיאום מראש עם התובעת עד 30 יום לאחר התשלום. לא תבקש הנתבעת 1 לקבל לידיה השולחן- תהא התובעת רשאית לנהוג בשולחן כמנהג בעלים.

כאמור לעיל, התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית; עם זאת בנסיבות העניין אין אני עושה צו להוצאות.