ת"ק 51363-12-14

לפני מונחת תביעתו של התובע לפיצויו בגין נזקי פח שאירעו לרכבו בתאונת דרכים מיום 14.7.2014.

הן התובע והן הנתבעת 2 שנהגה ברכב הנתבעים העידו במסגרת הדיון שהתקיים בפני.

לטענת התובע, לאחר שעבר את הרמזור ברחוב לישנסקי בראשון לציון מכיוון דרום לצפון, עצר את רכבו בעקבו רכב שנעצר לפניו, או אז פגעה בו הנתבעת 2 מאחור תוך שהיא הודפת אותו אל הרכב שלפניו. הרכב שלפניו לא נפגע, רכבו נפגע באופן קל מקדימה ובאופן משמעותי מאחור. הנזק לרכב הוערך על ידי שמאי ותוקן בהתאם (חוות דעת השמאי והקבלות צורפו לכתב התביעה). עוד טוען התובע כי נגרמה לו עגמת נפש רבה. מאז ועד היום הנתבעת 1 מסרבת לשלם לו את סכום הנזק בתואנות שונות, כאשר בכל פעם דורשת ממנו עוד ועוד מסמכים, וכאשר במכתב האחרון מטעמה העלתה לראשונה את הטענה כי רכב אחר הוא שפגע בנתבעת 2 והדף אותה אל עבר רכבו. לטענת התובע לא היה מעורב כל רכב נוסף כזה בתאונה וכי הנתבעת 1 עושה כל שיכולה ""למשוך" את התביעה ולנסות ולחמוק מתשלום הנזקים ובכך מגדילות את נזקיו של התובע" (סעיף 8 לכתב התביעה). משכלו כל הקיצין והובהר לו כי אין בדעת הנתבעות לשלם לו בעבור נזקיו פנה והגיש תביעה זו.

הנתבעת 2 מצדה אישרה את גרסתו של התובע לאופן קרות התאונה אלא שלשיטתה, היא נפגעה מאחור על ידי רכב צד ג', שאינו ידוע ושהדף אותה אל רכב התובע. הנתבעת 2 העידה כי רכבה לא נפגע וכי הכביש היה פקוק וצפוף אולם לא ידעה לתאר את הרכב שפגע בה, לספר או להסביר אם נסע מהמקום וברח וככל שהיה הכביש פקוק כיצד עשה זאת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם ושמעתי את עדויות הנהגים ונציג הנתבעת 1 הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

יצוין כי המדובר בתיק פגיעה "קלאסית" מאחור וכי לא ברור מדוע בחרה הנתבעת 1 לנהל תיק זה ולא לעמוד בהתחייבויותיה על פי דין ולשלם, בהתאם לגרסתה של המבוטחת מטעמה (הנתבעת 2,) את נזקיו של התובע, ובמקום זה משכה וחמקה מתשלום נזקיו, גררה אותו להליכים משפטיים (שמעצם טבעם אינם נעימים) וגרמה לטרטורו ובזבוז זמנו.

בפועל, לא היתה מחלוקת באשר לאופן קרות התאונה- קרי כי הנתבעת 2 פגעה ברכבו של התובע מאחור.

ככל שהיה או לא היה רכב צד ג', נוסף, שהדף כביכול את הנתבעת 2 אל עבר רכבו של התובע הרי שלא די בטענה סתמית בעלמא בדבר קיומו כדי לפטור אותה מתשלום נזקיו של התובע. הנתבעת 1 מוזמנת היתה לאתר את הרכב הנוסף, ככל שהיה כזה, ולהפנות אליו טענותיה. ככל שנוגע לתובע היה עליה לשלם בעבור נזקיו.

משלא הוכיחו הנתבעות כי רכב אחר הדף את הנתבעת 2 אל עבר התובע וכך נגרמו הנזקים הרי שהאחריות רובצת לפתחן של הנתבעות. בהקשר זה יצוין כי במסגרת הדיון טען נציג הנתבעת 2 כי לא הוכח כי הנזק בחלקו הקדמי של רכב התובע נבע כתוצאה מתאונה זו וראיה לכך כי הרכב שהיה לפניו לא נפגע מאחור. אני דוחה טענה זו. אני מאמינה לתובע כי נהדף לעבר הרכב מולו וכתוצאה מכך נפגע רכבו גם בחלקו הקדמי. הן התובע והן הנתבעת 2 העידו כי רכבו של התובע נהדף אל עבר רכב שהיה לפניו וממילא הן התובע והן בעלת הרכב שלפניו פנו למסור גרסתם במשטרה (צורף נספח 8.5 לכתב התביעה) שם ספרו כי הנתבעת 2 פגעה ברכב התובע שנהדף לעבר הרכב שלפניו. באשר לפגיעה עצמה- כפי שהרכב הנוסף הנטען לא השאיר חותמו על רכב הנתבעת 2 כך יתכן כי על הרכב שהיה לפני התובע לא נותרו פגיעות.