א' נ' איילון חברה לביטוח בע"מ ואח'

לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות, לפיצוי בגין נזק-גוף שהוסב לתובעת על-ידי לוח שיש שהיה מונח במעלית בבניין מגורים ונפל על רגלה.

העובדות, בעיקרן, אינן שנויות במחלוקת. התובעת והנתבעת 4 מתגוררות בבניין רב-קומות ברחוב הנביאים 60, בת-ים. הנתבעת 4 פירקה את המטבח בדירתה כדי להחליפו במטבח אחֵר, ופרסמה מודעה המזמינה את מי שחפץ בכך לבוא וליטול את המטבח המפורק. ביום 30.1.2014 הגיע הנתבע 5 (שאינו מדיירי הבניין) וקיבל מהנתבעת 4 כמה יחידות מהמטבח המפורק, כולל יחידת שיש וכיור. הוא החל להכניס את הרכיבים למעלית הגדולה מבין שלוש המעליות שבבניין. בשלב מסוים "ברחה" המעלית לנתבע 5. התובעת, ששבה מעבודתה, נכנסה למעלית כדי לעלות לביתה. בכתב התביעה נטען כי כאשר החלה המעלית לנוע, נפל לוח השיש על רגלה של התובעת והסב לה נזק.

בגין אירוע זה הוגשה התביעה שלפניי ומבוקש פיצוי בסכום של 27,732 ₪ (אציין כי לא ברור כיצד התקבל סכום זה שכן סכימת הפיצויים שנתבקשו בראשי הנזק השונים מביאה לסך של 22,321 ₪). התביעה הוגשה נגד הנתבעים 3-1 (ועד הבית, חברת הניהול והחברה המבטחת), נגד הנתבעת 4 ונגד הנתבע 5.

ביום 1.7.2015 התקיים דיון לפניי, ונשמעו טענות הצדדים. לאחר שבחנתי את החומר שלפניי ונתתי דעתי לעדויות ולטענות שנשמעו, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה, באופן חלקי בלבד, כנגד הנתבע 5. בהתאם להוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, אנמק את פסק-דיני בתמציתיות.

אפתח בשאלת החבות.

מכתב ההגנה ומדבריו של הנתבע 5 עולה כי הוא הגיע לקחת את החלקים של המטבח המפורק כטובה עבור ידידה, וכי במהלך סידור החלקים במעלית הדלת נסגרה והמעלית החלה בתנועה. לאחר מכן שבה המעלית והנתבע 5 המשיך בסידור החלקים, אולם בין לבין – כך התברר – נפגעה התובעת מן השיש שנפל על רגלה.

עם כל ההבנה לדבריו של הנתבע 5 כי ביצע את הפינוי בהתנדבות, הרי משעה שקיבל על עצמו את המשימה והועברו לרשותו רכיבים כבדי משקל של מטבח שפורק, הרי שהייתה מוטלת עליו חובת הזהירות והיה עליו לבצע את הפינוי במיומנות ותוך נקיטת אמצעי זהירות סבירים. בפרט, היה עליו להבטיח כי המעלית לא "תברח" ולא תיסע בין הקומות עם חפצים שיש בהם מן הסיכון, ללא השגחה ופיקוח. נוכח האופן שבו השתלשלו הדברים, אין בידי לקבוע כי הנתבע 5 אכן נהג בזהירות סבירה. ודוק: אין ספק כי הנתבע 5 פעל ללא כוונת זדון אלא מתוך רצון טוב, אולם לאור האמור לעיל ומשעה שהתובעת נפגעה בשל אי-נקיטת זהירות מספקת בהעברת החפצים הכבדים, הרי שקמה לו חבות כלפי התובעת.

אשר לנתבעת 4 – לא מצאתי תשתית עובדתית וראייתית לקבוע כי נפלה התרשלות בהתנהגותה. סבורני כי בנסיבות המקרה, משעה שמסרה את החלקים לנתבע 5 (ללא תשלום וללא קבלת תמורה), שוב אין היא נושאת באחריות לאופן שבו הכניס הנתבע 5 את החלקים למעלית ולאופן שבו "שמר" על המעלית לבל "תיעלם". כמו-כן, לא מצאתי בסיס לקבוע כי האירוע קשור בהתרשלות כלשהי מצדם של הנתבעים האחרים. יש לזכור כי מדובר במפגע שנוצר באופן חד-פעמי, זמני וקצר מועד, על-ידי אורח מן-החוץ, ללא כל ידיעה וללא מעורבות של ועד הבית או של חברת הניהול. לאור מסקנה זו, ובהיעדר אחריות של הנתבעת 4 לאירוע-הנזק, אין גם בסיס מבורר לקבוע כי האירוע בא בגדר הכיסוי הביטוחי שהעניקה הנתבעת 1. ודוק: אין מחלוקת כי הנתבעת 1 אינה מבטחת את הנתבע 5.

האם יש להשית אשם תורם על התובעת עצמה? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. התובעת נכנסה למעלית הגדולה מבין שלוש המעליות – אשר אין מחלוקת כי שימשה לא אחת להעברת חפצים – כאשר באותה עת המעלית הייתה עמוסה חלקים כבדים של מטבח שפורק, ללא השגחה. לא הייתה מניעה מבוררת לכך שהתובעת תוותר על הכניסה למעלית זו ותמתין לבואה של אחת המעליות האחרות, וכך תמנע מעצמה חשֹיפה לסיכון אפשרי הכרוך במסע במעלית העמוסה. יודגש, כי אין בידי לקבל את טענתה של התובעת (במסגרת כתב התשובה), כי אדם שנכנס למעלית מתעניין בדבר אחד בלבד – אם יש או אין מקום לנוסע נוסף. ברי בעיני, כי אדם צריך להיות עֵר גם לעניינים אחרים, כגון סיכון אפשרי הגלום במטען שהונח במעלית.