ת"ק 50699-11-15 בר מאיר נ' עזרא 22 ביולי 2016

1.בשלהֵיה של שנת 2013 שכר התובע דירה, שבבעלותו של הנתבע, בעיר תל אביב-יפו. דמי-השכירות הועמדו על סך של 2,800 ש"ח לחודש. בהשכרה טיפל אביו של הנתבע, מר משה עזרא, שגם הופיע במקומו, לפי ייפוי-כוח מאולתר, באולם-הדיונים. על אף בעיות קשות שהתעוררו, לטענתו, הוסיף התובע ושהה בדירה את מלואה של תקופת-השכירות – שנה אחת. היום הזה הוא תובע מן הנתבע סך של לא פחות מ-22,260 ש"ח בגין נזקים, שלטענתו נגרמו לו בהפרתו של הסכם-השכירות בידי הנתבע. התובע טוען כי הוא לא קיבל את מלוא-התמורה שהובטחה, במובן זה שהמזגן בדירה לא עבד כלל ושבלוני-הגז עמדו במקום לא בטיחותי ולא התאימו לצרכיו. על חשבונו נשא התובע, עוד, בתיקונים שונים והוא מבקש להחזיר לו את הכסף שהוציא. שלא כדין, מוסיף התובע וטוען, הותיר אצלו המשכיר את יתרתו של פיקדון, שנמסר לו לשם הבטחת-קיומו של החוזה מצד השוכר. לבסוף, קרוב למחצית מסכומה של התביעה נגזר מעוגמת-נפש, שנגרמה לתובע לפי טענתו ומהוצאות, טרחה ואובדן ימי-עבודה שהסבה לו הפרשה.

2.את התביעה יש לקבל באורח חלקי בלבד. לאחר שמיעתם של התובע ושל אבי-הנתבע באולם-הדיונים, מסקנתי היא כי הדירה הושכרה לתובע כשהמזגן שבה איננו עובד באורח תקין. המזגן הזה היה חלק מהותי מן ההשכרה, ואינך נדרש לתיאורו המפורט של התובע כדי להבין, שמגורים בתל אביב-יפו בחודשי-החורף ללא חימום, ובפרט בחודשי-הקיץ ללא קירור הם ענין קשה, שהתובע לא העלה על דעתו כי יידרש להתמודד עמו עת שנקשר בחוזה לשכירתה של דירה ובה מזגן. אינני רואה שום צידוק לחלוקתה של עלות-תיקונו של מזגן, או החלפתו בחדש לפי רצונו של המשכיר, בין הצדדים. הדבר מצוי באחריותו של המשכיר, שהלא דמי-השכירות אשר הוסכמו בין הצדדים משקללים גם מרכיב זה של הנכס המושכר. קיומו בדירה של "מזגן עילי" נרשם, מפורשות, בנספח לחוזה וכותרתו "תנאים נוספים".

בענין-הגז פני-הדברים הם שונים. לא שמעתי מן התובע כי לסופו של יום לא סודר ענינם של בלוני-הגז, במקומם הבטוח החדש ובמאפיינים שביקש. בלי להקדים את המאוחר והוא ענין ההוצאה, שהוציא התובע בכך, מה כישלון של תמורה, לשון התובע בכתב-תביעתו, היה בנדון – לא אדע.

את הפיצוי, שתבע כאמור בגין כשלון-תמורה, העמיד התובע על סך של 8,400 ש"ח והוא ניכוי מוערך של 700 ש"ח בגין כל חודש של שכירות, כלומר רבע מדמי-השכירות החודשיים. ניכוי זה הוא סביר בעיני, אפילו נותרה סוגיית-המזגן לבדה. עם זאת, התקשיתי להשלים, מן הבחינה המשפטית, עם החלטתו של התובע להתמיד בשכירות חלף הקושי הזה, במשך שנה תמימה. אם פני-הדברים היו כה גרועים מבחינתו, מצופה היה מן התובע כי יפעל לצמצומו של הקושי הזה בכך, שיקדים ויעזוב את הנכס. חששוֹ מפנֵיה של תביעה אפשרית, שהיה המשכיר עלול להגיש נגדו בעקבות כך, הוא טבעי ומובן, אך איננו מצדיק את הנחתו, היום הזה, לפתחו של המשכיר, של מלוא-הפגיעה שנגרמה בשל הישארות בדירה ללא מזגן. סבורני כי בראש זה של הפרה יש לזכּוֹת את התובע במחצית מן הסכום שתבע בלבד.

3.המשכיר הותיר בידיו סך של 2,100 ש"ח מתוך הפיקדון במזומן, שמסר בידיו התובע. הוא השתמש בו, לדבריו של אבי-הנתבע בדיון, לשם מימון פעולות לצביעתה של הדירה ולתיקון חורים בקירותיה, שהותיר אחריו, כנטען, התובע. קביעתי היא כי ניכוי זה נעשה שלא כדין. עיינתי, חזור ועיֵן, בהסכם-השכירות. לא מצאתי בו מלה וחצי מלה בדבר-חובה, המוטלת על השוכר, לסייד את הדירה עם סיומה של תקופת-השכירות. התניות היחידות בנדון הן כי על השוכר להחזיק את הדירה במצב טוב ותקין וכי עליו לתקן כל קלקול שנגרם בה בתקופת-השכירות (סעיפים 6(א) ו-6(ו) להסכם). לא הוכח לי כי מראשיתה של שכירות נמסרה הדירה לידי-התובע כשהיא מסוידת ואין בקירותיה חורים, וברור כי אין כוונתו של החוזה לחייב את השוכר להשיב את הדירה במצב טוב מן המצב, שבו הוא קיבל אותה לידיו. באופן פרטני לענין-הסיוד נכתב בסעיף 15(א) לחוזה כך:

"במידה והשוכר מתחייב להחזיר את המושכר צבוע (יש לרשום את כל התנאים והפרטים בנספח א' תנאים נוספים)".

עיון בנספח הזה מגלה כי לא נרשם בו דבר וחצי דבר, במפורש או במשתמע, לגבי צביעה, סיוד או סתימת-חורים. אין זאת אלא כי חובה להשיב את הדירה, מטויחת ללא חורים ומסוידת, לא הוטלה על התובע בהסכם-השכירות הזה או בכלל. פעולות, שנקט התובע בכל זאת, היו לפנים-חובתו כשוכר. על הנתבע להשיב לידי-התובע את יתרתו האמורה של הפיקדון.

4.אשר להוצאות שהוציא התובע, לפי חמש חשבוניות, ועוד אישור אחד בכתב מבעל-מקצוע שסרב להנפיק חשבונית, והסתכמו בסך של 1,161 ש"ח (ת/1). הנתבע, באמצעות אביו, קיבל על עצמו מפורשות, בדיון שהתקיים לפנַי (פרוטוקול, בעמ' 6, ש' 28-27) להשיב לידי התובע את מה ששילם, זולת בסוגיית-המזגן ובלוני-הגז, ובסך הכל 355 ש"ח. לאור קביעתי האמורה בענין-המזגן, ולאחר שלא עמד בחובתו לתקן את המזגן הלקוי והתובע הוציא בכך הוצאות על חשבונו, על הנתבע להשיב לידיו עוד סך של 400 ש"ח – סכומן של החשבוניות שהוצגו בנדון. מתוך סך של 406 ש"ח, ששילם התובע, לפי חשבונית, לחברת סופרגז לבית בע"מ לשם העתקה והחלפה של בלוני-הגז, על הנתבע לשאת בסך של 300 ש"ח, ומשקלל, מחד גיסא, את חוסר-ההסכמה בסוגיית מאפייניהם של בלוני-הגז שהותקנו, ואת העובדה, מאידך גיסא, כי חלק מן העבודה ומהתמורה לה היה בגין העתקתם של בלוני-הגז למקום בטוח – ענין, שאיננו קשור לנפחם של הבלונים וממילא מחייב את הנתבע כבעליו של המושכר.

5.התובע לא הוכיח לבית-המשפט את שיעורן של הוצאות-ה"יֶתר" שנגרמו לו, לרבות אובדן של ימי-עבודה – ענין שלא נתמך בשום אסמכתה וממילא לא נודע כמה משתכר התובע ביום עבודה וכמה ימים הוא הפסיד. סכום-האגרה ששילם התובע בהגשתה של תובענה זו הוא 223 ש"ח ואת זאת נדרש הנתבע להשיב לידיו. אף כי נהיר, שנגרמו לתובע עוגמת-נפש וטרחה, בגינן הוא זכאי לפיצוי מן הנתבע, לא הוצג לי הסבר מניח את הדעת להעמדתו של סכום-הפיצוי בראש זה של התובענה על סך קרוב לחצי מסכומה הכולל. "כלל ידוע בפסיקתנו", כתבתי באחת הפרשות, "הוא קיומה של יחסיות הולמת בין שיעורו של הנזק הממוני אשר נפסק לבין יתר מרכיביה של תובענה" (תמ"ר (תל אביב-יפו) 25895-12-11 ישראל נ' פלח, בפסקה השביעית (פורסם במאגרים, 12.1.2016)). הפרופורציונאליות במרכיבים אלה של הנזק רחוקה, בתביעתו של התובע, מרחק רב מן המתחייב. מן העבר האחר יש לתן את הדעת לכך שהנתבע – על-דעתו לבדה ובניגוד להחלטותיו המפורשות של בית-המשפט – עשה דין לעצמו והחליט שלא להתייצב לדיון שהתקיים. במקומו התייצב אביו, שנדרש להציג ייפוי-כוח – ענין שלא תרם להתקצרותו של הדיון ולסיומו בזמן. באומדן אעמיד, אפוא, את הפיצוי בנדון על סך של 1,700 ש"ח.