מאור נ' דויטשר

לפניי בקשת התובע כי אפסול עצמי מלשבת בדין בתיק זה.

נקודת המוצא בדיון בסוגית פסלות שופט היא הוראת סעיף 77א (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הקובע: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים וניהול המשפט."

בעניין זה נקבע בהלכה הפסוקה כי לא די בתחושות סובייקטיביות, ורק חשש ממשי, המבוסס על נסיבות אובייקטיביות, מקים עילת פסלות.

מטענות התובע עולה כי חששו בדבר משוא פנים נובע מההחלטה שניתנה על ידי בתום הדיון ונוכח היות הנתבע עורך דין במקצועו, אולם אין כל בסיס לחשש זה וממילא אין בו כדי לבסס עילת פסלות.

אציין, כי לא נעתרתי לבקשה שהגיש הנתבע יום לפני הדיון במסגרתה עתר לדחייתו, אולם עם זאת מצאתי לנכון לקצוב לנתבע פרק זמן קצר על מנת לאתר צילומים רלוונטיים למקום התאונה, ככל שישנם ואף על מנת להגיש תביעה שכנגד, כפי שטען הנתבע כבר בפתח הדיון שיש בכוונתו להגיש

(וזאת להבדיל מטענת התובע לפיה בית המשפט הוא שהציע הגשת תביעה שכנגד – והדברים באים לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון).

אציין, כי במסגרת החלטתי הבאתי בחשבון את כלל השיקולים הרלוונטיים ואת האינטרסים של שני הצדדים, תוך ביצוע איזונים מתאימים, וקציבת פרק זמן קצר לנתבע לשם ביצוע פעולות בתיק.

בצד הזכות לשבת בדין, מוטלת על השופט החובה לשבת בדין, וחובה זו נועדה על מנת לשמור על הוגנות המשפט ואמון הציבור במערכת המשפט כולה ואשמע תיק זה בנפש חפצה, תוך מתן תשומת לב לטענות כל הצדדים ומתן החלטות ללא כל משוא פנים, כפי שעשיתי עד כה.

טענות הצדדים לגופה של המחלוקת, בין אם תוצגנה תמונות ממצלמות סמוכות ובין אם לאו ( ולא נעלם ממני בעניין זה המסמך שצירף התובעת לבקשתו), תישמענה בדיון שייקבע והן תוכרענה לגופן.

סוף דבר – הבקשה נדחית.