יום-טוב נ' כלוף ואח'

לפני תביעה כספית בסכום של 7,367 ₪ בגין נזקי תאונה שארעה בתאריך 30.7.14 בשדרות רוקח, תל אביב בין רכבה של התובעת לבין רכבה של נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). נתבעת 2 היא מבטחת רכבה של הנתבעת.

לטענת התובעת, האשמה לתאונה רובצת לפתחה של הנתבעת, ובשל כך עליה לשלם לה נזקיה: בגין הפסד הנחת העדר תביעות סכום של 604 ₪, בגין ביטול פוליסת הביטוח סכום של 913 ₪, וכן הוצאות כלליות ועגמת נפש בסכום כולל של 5,850 ₪.

אפרט כי במועד ובמקום האמורים ארעה תאונת שרשרת בה היו מעורבים שלושה כלי רכב (להלן: "תאונת השרשרת"). התובעת היא כלי הרכב הרביעי שהגיע למקום, ולטענתה ראתה את תאונת השרשרת, בלמה ועצרה מאחורי אופנוע, שבתורו עמד לאחר הרכב השלישי והאחרון בתאונת השרשרת (להלן: "הרכב של אייל").

אין מחלוקת כי הנתבעת הגיעה לזירה לאחר תאונת השרשרת, לא הספיקה לבלום ופגעה מאחור ברכבה של התובעת. אך לטענתה של הנתבעת, התובעת היתה-גם-היתה מעורבת קודם לכן בתאונת השרשרת ואף פגעה ברכבו של אייל. היא – הנתבעת – רק פגעה קלות מאחור ברכב התובעת, ולא הדפה אותה כלל וכלל לעבר רכבו של אייל. על כן, כל הנזקים בחלקו הקדמי של רכב התובעת לא נגרמו בעטיה.

יצוין כי רכבה של התובעת ניזוק באופן ששמאי הכריז עליו כעל "אובדן כללי" (total loss) (ראו הודעת שמאי מיום 18.10.14).

לאחר שקראתי את תיק בית המשפט ושמעתי את התובעת, הנתבעת ונציגת נתבעת 2, אני מעדיפה את גרסתה של התובעת על פני גרסתה של הנתבעת.

התובעת חזרה והדגישה כי לא פגעה ברכבו של אייל בתאונת השרשרת, אלא רק לאחר שהנתבעת פגעה בה והדפה אותה קדימה לעבר המקום בו עמד קודם לכן אופנוע (שלמרבה המזל כבר המשיך בנסיעתו) ולעבר רכבו של אייל. עדותה היתה עקבית, קוהרנטית ולא נסתרה. זאת ועוד, פגיעתה של הנתבעת ברכבה של התובעת לא היתה פגיעה של "מה בכך". מדובר בפגיעה לרוחב כל רכב התובעת מאחור. כמו כן, בדיעבד התברר כי התובעת סובלת מפגיעה מסוג "צליפת שוט" האופיינית לפגיעה מאחור, ואשר הצריכה ניתוח החלפת דיסקים בצוואר. לא היה מדובר אפוא בחבטה "קלה" מאחור כטענת הנתבעות.

הנתבעת אמנם טוענת כי התובעת היתה מעורבת עוד קודם לפגיעתה בה בתאונת השרשרת. אלא, שהנתבעת לא היתה עדה לתאונת השרשרת, ולא ברור כיצד מתוך רכבה שלה היא הצליחה לראות, לפני שפגעה בתובעת, כי זו כבר צמודה לרכבו של אייל. הנתבעת לא זכרה שיצאה מרכבה כדי לבדוק את מיקום המכוניות. היא גם לא זכרה שהתובעת ניגשה אליה כדי לדבר איתה, אך היא סגרה את חלון רכבה ולא שוחחה עימה.

בנסיבות המפורטות לעיל, הנתבעת היא האחראית לקרות התאונה.