בראשי נ' ירושלים ואח'

בהמשך לדיון שהתקיים, ולהודעת התובע שהוגשה לאחר הדיון, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה ברובה.

טענתו של התובע היא כי רכבו (רכב שבעליו הרשום הוא בנו) ניזוק בחלקו האחורי-עליון, בעת שהחנה את הרכב במקום חנייה בחניון הנתבעת (חניון שאותו היא מפעילה עבור העירייה), וזאת כתוצאה מפגיעה בצינור כיבוי אש הממוקם בתקרת אותו מקום חנייה. נזקי רכב התובע הוערכו בדו"ח שמאי מטעמו, והרכב, לדברי התובע, תוקן בפועל על חשבונו.

למעשה, אין חולק כי מקום החנייה שבו החנה התובע את רכבו, הוא מקום חנייה מוסדר בחניון הנתבעת (בשונה מהטענה שנטענה לעניין זה בתחילה בכתב ההגנה);

אין חולק כי בכניסה לחניון מושא התביעה מצוינת הגבלת גובה של 2 מ' בלבד;

אין חולק כי גובה רכבו של התובע הוא כ- 1.88 מ';

אין חולק כי הגובה עד צינור הכיבוי האמור הוא 1.8 מ';

ואין חולק כי לא קיימת אזהרה כלשהי מפני הצינור האמור, או הגבלת גובה נוספת.

מכאן שבעת שהחנה התובע את רכבו במקום החנייה האמור, לא היה עליו, או על כל נהג סביר, לדעת, כי ישנו צינור בתקרת מקום החנייה, העלול לפגוע ברכבו. כמו כן, התמונות שהוצגו מלמדות, כי נהג המחנה את רכבו במקום החנייה האמור, ואשר אינו צופה, ואינו אמור לצפות, כאמור, את קיומו של צינור מעין זה, יתקשה להבחין בצינור באופן סביר.

האחריות בגין גרימת התאונה מוטלת, לפיכך, על כתפי הנתבעת.

טענת הנתבעת שלפיה יש לייחס לתובע אחריות בגין התאונה שכן החנה את רכבו ב"רברס" אין בה כדי לסתור מסקנה זו.

מדובר אמנם באופן החניית רכב שהוא קשה יותר עבור נהג הרכב בהתחשב במבנה החניון. ואולם, ראשית, לא נטען כי החניית הרכב באופן האמור היא אסורה, ושנית, הנזק שאותו אמור לצפות מי שמחנה את רכבו באופן האמור, והקשה יותר, נוגע לאפשרות של פגיעה בכלי הרכב החונים משני צדי מקום החנייה, ואינו נוגע לאפשרות של גרימת נזק לתקרת רכבו – אפשרות שאת התממשותה לא היה אמור התובע, כאמור, לצפות.

גם הטענה שלפיה מדובר בנזק קודם, והטענה בדבר גרימת נזק ראייתי, שעניינן העדר פנייה במועד לנתבעת, ומחיקת התיעוד המצולם של החניון מחמת חלוף הזמן, דינן להידחות.