ת"ק 49172-11-15 יאיר נ' אמויאל ואח'

1.נתבעת 1 לא טרחה להתייצב לדיון ולפיכך לא ניתן היה לשמוע מאום מפיה. מצד-ההגנה התייצב נתבע 2 לבדו, ולאחר שמיעתן של עדותו ושל עדות-התובע הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התובענה, גם אם לא במלוא-סכומה.

2.הצדדים נקשרו בהסכם, שלפיו ירכוש התובע – היה זה עבור בתו הבכורה – מכונית מן הנתבע. בהסכם, שנערך בכתב, התחייב הנתבע כי רישומו של כלי-הרכב נקי מכל שעבוד או עיקול. ברם, רק לאחר שקיבל הוא לידיו מן התובע מקדמה בסך 2,000 ש"ח – ודְבר-תשלומה צוין גם הוא בהסכם-המכירה – גילה הנתבע, לדבריו לראשונה, כי על המכונית רובצים עיקולים. בעקבות כך החליט התובע לבטל את ההסכם בין הצדדים. זאת הוא עשה, להשקפתי, בדין היות שהיעדרו של גילוי מוקדם מפי הנתבע של דבר-קיומם של העיקולים עלה כדי הפרתו היסודית של ההסכם. ביטול מוליך להשבה, אלא שלגרסתו של התובע, ואותה אני מקבל, הנתבע לא החזיר לו את סכומה של המקדמה ששילם.

3.דבריו של התובע הותירו בי רושם של דברים כנים ומהימנים. הוא גיבה אותם בהפניה להודעת-טקסט, ששלח הוא אל הנתבע ביום 13.7.2015. לתאריך זה נודעת משמעות היות, שלפי גרסתו של הנתבע אך יום לפני כן, ב-12.7.2015, הוא נפגש עם התובע והשיב לידיו את המקדמה במלואה. דא עקא, שלשונה של ההודעה שנשלחה – והתובע הציג לפנַי מתוך מכשיר-הטלפון הנייד שלו וגם העיד על אודותיה – הייתה זו:

""בוקר טוב חיים, הכל בסדר? לא ענית לי אתמול. דבר איתי".

4.אני מאמין לתובע כי הוא שלח את ההודעה הזו. אני מאמין לו כי הכתוב בה היה כן. מדוע זה יכתוב התובע, יום לאחר שהוחזרה לו, כביכול, המקדמה ומערכת-היחסים שבין הצדדים באה אל קצה, כי הוא מחפש את הנתבע ועוד יותר מזה, כי חיפש אותו ביום האתמול ולא נענה? מן העבר האחר שמעתי את דבריו של הנתבע. התקשיתי לראותם מהימנים. הנתבע לא התכחש לעצם-קיומה של אותה הודעה. הוא לא סיפק הסבר כלשהו לשליחתה אליו ולא יישב את האמור בה עם מה שעלה מגרסתו. זאת ועוד, אינני שותף לעמדתו של הנתבע כי מדובר בסכום נמוך. 2,000 ש"ח הם סכום נכבד ומצופה היה כי צדדים סבירים, כפי שידעו לערוך בכתובים את הסכם-המכר, יעלו על הכתב גם את עצם-החזרתה של המקדמה, אילו אכן הוחזרה.

5.הנתבע טען כי בידיו תצלומים של מצלמת-אבטחה, המתעדת את פגישתם של הצדדים ובה הוחזרה המקדמה. דא עקא כי לכתב-הגנתו הוא לא צירף ולוּ קצה של צילום כזה וגם לאולם-הדיונים הוא לא הביא אתו דבר. יותר מזה, הנתבע שב והצהיר באוזנַי כי הוא היה נכון, אפילו, לפצות את הנתבע על דבר-העיקולים שהתגלה לו, לטענתו, במפתיע. אך פיצוי שכזה – לא שולם מעולם. הנתבע תלה זאת בכך שהתובע מעולם לא פנה אליו בבקשה לפיצוי. כשלעצמי, סבורני כי לא את המקדמה ולא פיצוי התכוון הנתבע לשלם, שאלמלא כן ודאי נמצאת הייתה לו הדרך לעשות כן.

6.מטעמיו, העמיד התובע את התביעה על פעמיים סכומה של המקדמה, וזאת מתקשה אני לקבל. פיצוי בגין עוגמת-נפש וטרחה, אפילו היו, נדרש להיות מידתי ויחסי לנזק העיקרי שנגרם. הוא לא יכול להכפיל את סכומה של תביעה. כך ככלל, וכך הוא בנסיבותיו של המקרה שלפנַי.

לפי סכומה, ועליו אין חולק, של המקדמה ששולמה ובהתחשב, עוד, בהוצאותיו של התובע בהגשתה של התובענה, בעוגמת-הנפש שנגרמה לו ובטרחה שטרח, אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לידיו, בתוך 15 ימים מיום שהתקבל אצלם כדין פסק-דין

זה (ימֵיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין-הימים), סך של 3,000 ש"ח. לא ישולם סכום זה, במלואו ובזמן, הוא יישא הפרשי-הצמדה ורבית כדין מיום-החיוב ועד למועד-התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את העתקיו של פסק-דין זה ואת העתקי-הפרוטוקול מישיבת-היום לשני הצדדים.