ת"ק 49124-10-15 שביט דגני נ' שלום

בפניי תביעת התובעת בהליך של תביעה קטנה, על נזקים שנגרמו לרכבה לטענתה, בשל פגיעת רכב התובע.

לטענת התובעת, עת נהגה בתה ברכב ועמדה בנתיב שמאלי לפנייה שמאלה ביציאה מהקניון ביהוד, רכבו של התובע שנסע מאחוריה וביקש לפנות ימינה, פגע בפינה אחורית ימנית של רכבה והמשיך בפנייה ימינה. לטענתה, שינתה בתה את כיוון נסיעתה והחלה במרדף אחר רכב התובע שלאחר כמה מאות מטרים הבחין בצפירותיה ועצר.

הנתבע טען כי לא פגע ברכב התובעת וכי בעת נסיעתו בכביש הסבה רעייתו תשומת ליבו לצפירות מכיוון רכבה של התובעת. לטענתו לאחר שעצר הטיחה בו התובעת שפגע ברכבה. מכאן טען שלא פגע ברכב התובעת ולא אחראי לנזקיה. 

על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלה אם פגע הנתבע עם רכבו ברכב התובעת.

התובעת ובתה שהיו ברכב העידו שתיהן כי חשו במכה, ראו את הרכב של התובע פונה ימינה ולכן החלו במרדף אחריו (עמ' 1, ש' 13; עמ' 2, ש' 12). התובע לא הכחיש כי אכן הגיע מכיוון נסיעת התובעת וכי פנה ימינה באותה צומת (עמ' 1, ש' 28).

אני מקבל עדותו הכנה של הנתבע כי לא חש בכל פגיעה ברכב התובעת (עמ' 1, ש' 27). ואולם לא מן הנמנע שבשל גודל רכבו של הנתבע (ג'יפ מיצובישי) ביחס לגודל רכבה של התובעת (קיה פיקנטו), שפשף הנתבע קלות את רכבה של התובעת – כפי שנראה בתמונות הנזק שצירפה התובעת לכתב התביעה – מבלי שהרגיש ואף מבלי שנותרו סימנים על רכבו, אך גרם לנזק הנראה ברכב התובעת.

מכל האמור במידת הראייה הנדרשת בהליך אזרחי, אני מוצא לקבל את גירסת התובעת ובתה ומכאן אחריותו של הנתבע לנזקי התובעת.