ת"ק 49097-04-17 נחמיאס נ' סמבורסקי ואח'

לפני תביעה כספית על סך 23,404 ₪.

בהתאם לכתב התביעה, התובע פנה לנתבעת 2 על מנת לבדוק אפשרות של קניית רכב מסוג יונדאי בצבע לבן. בתאריך 20.3.17 התובע נפגש עם נתבע 1, עובד של הנתבעת 2, שהציע לו לרכוש רכב חדש בתמורה ל- 134,500 ₪. לטענת התובע, באותו מעמד סוכם, כי רכבו הישן יירכש על ידי הנתבעת 2 בתמורה ל- 22,500 ₪. לפי כתב התביעה, הנתבע 1 וידא כי הרכב המבוקש על ידי התובע קיים במלאי, העסקה סוכמה, והתובע חתם על מסמך (לטענת התובע חוזה מחייב) ושילם 1,000 ₪.

בהתאם לכתב התביעה, כעבור יומיים התקשר אל התובע מנהל של הנתבעת 2 והודיע לו כי התרחשה טעות וכי רכב שביקש התובע לרכוש אינו במלאי החברה. באותו מעמד הציע מנהל הנתבעת 2 לנסות להשיג עבור התובע רכב זהה אך בצבע כהה, אך התובע סירב (מנהל הנתבעת הסביר לתובע כי במלאי החברה היו 8 מכוניות שהוזמנו שבועיים קודם לכן על ידי חברה העובדת עם הנתבעת, והוא יכול לנסות ולבקש ממנה לוותר על אחת מהמכוניות הכהות). בשלב מאוחר יותר של אותו היום התובע הביע הסכמה לרכב כהה, אך נאמר לו כי כבר אין אפשרות כזו, ואז ביקש התובע לשמור על ההזמנה המקורית, וסוכם כי הנתבעת תעדכן אותו כאשר רכב חדש יכנס למלאי החברה.

בהמשך, הנתבע 1 התקשר לתובע וביקש ממנו להגיע לקבל בחזרה את 1000 ₪ ששולם על ידו, מאחר ורכב חדש צפוי להיכנס למלאי בנתבעת רק בעוד 3 חודשים.

בתאריך 29.3.17 פנה התובע למנהל הנתבעת בכתב וביקש לעדכן על מועד משוער לקבלת הרכב. בשלב זה קיבל תשובה מהנתבעת כי היא אינה מתחייבת על המחיר עליו סוכם בתאריך 20.3.17.

בעקבות תשובה זו, בתאריך 2.4.17 פנה התובע לסוכנות יונדאי בחיפה ורכש רכב חדש בתמורה לסך 142,904 ₪.

את סכום התביעה ביסס התובע על חישוב הבא: הפרש בין מחיר שהוצע לתובע על ידי הנתבעים למחיר, בו רכש רכב מסוכנות יונדאי; הפרש מחיר בין רכב עם מנוע 1600, אותו רכש מהיבואן, לרכב עם מנוע 2000 שהיה אמור לרכוש מהנתבעים, אותו העריך בסך 10,000 ₪, וכן עוגמת נפש בסך 5,000 ₪.

בכתב ההגנה טענו הנתבעים כי בין התובע לנתבעים לא נכרת הסכם מכר, ולא בוצעה כל עסקת מכר, אלא התובע חתם אך ורק על טופס בקשה לשמירת רכב.

עוד נטען כי בבקשה לשמירת הרכב לא הופיע מספר רכב ספציפי, ואף מצוין כי יש צורך להזמין את הרכב למלאי החברה, מכאן שהיה ברור לתבוע כי הרכב לא נמצא במלאי של הנתבעת 2 בעת החתימה על הבקשה.

הנתבעת 2 התחייבה בפני התובע לשריין רכב עבורו במידה והוא יגיע למלאי החברה. לכתב ההגנה צורפו חוזים סטנדרטיים למכירת כלי רכב אצל הנתבעת 2, בהם היא משתמשת ברגע כריתת הסכם מכר, וזאת על מנת להוכיח כי אין בהקשה לשמירת רכב מהווה חוזה לרכישת רכב.

עוד נטען כי בבקשה לשמירת רכב הוקנתה לתובע האפשרות שלא לבצע עסקת רכישה ולקבל חזרה את דמי השמירה, כך שגם לנתבעת קיימת זכות מקבילה להודיע לתובע כי הרכב אינו קיים במאלי והוא אינו צפוי להגיע בקרוב ולהחזיר לתובע את דמי השמירה.

במהלך הדיון טען התובע, כי הוא סיכם בעל פה את כל פרטי העסקה (רכישת רכב חדש ומכירת הרכב הישן) עם הנתבע 1. התובע השמיע שיחת טלפון עם נציג הנתבעת 2, אותה הקליט, ממנה עלה כי נציג הנתבעת 2 הודה בפניו כי הייתה טעות וכי על אף שנאמר לתובע שהרכב נמצא במלאי, התברר כי הדבר אינו כך. התובע ביקש ללמוד משיחות אלו כי הנתבעים ניסו להתנער מהעסקה.

התובע טען כי ההצעה של הנתבעים הייתה הכי זולה ומשתלמת בשוק, ועל כן מגיע לו לקבל הפרש בין מחיר שהוצע לו לבין מחיר ששילם עבור הרכב בחברה אחרת.

התובע מסר כי פנה ליבואן ולא לחברת ליסינג אחרת, מאחר ובחברות ליסינג אחרות הוצע לו מחיר גבוה, אך לא הציג כל ראיה בהקשר זה.