ביאדסה נ' שאיב

ביום 14.12.16 סמוך לשעה 17:00, בבקה אל גארביה, ארעה תאונת דרכים בה היו מעורבים רכבו של התובע מסוג טויוטה מ.ר. 64-987-10 (להלן: "רכב התובע") ורכבו של הנתבע מסוג מזדה מ.ר. 94-366-23 (להלן: "רכב הנתבע").

לגרסת התובע, בשעה שהוא עמד עם רכבו בפקק תנועה, פגע בו רכב הנתבע מאחור ואף כי מיד לאחר מכן הודה הנתבע באחריותו לתאונה והבטיח לתקן את הרכב, הוא לא עמד בהתחייבותו כלפיו, וכדברי התובע: "...הוא אמר לי אני אתקן לך. הוא טרטר אותי שבועיים. כל יום אמר שמחר, אמר שיתקן בשטחים, ביקש שאתן לו את הרכב. פניתי לאבא שלו, לא עזר שום דבר. בסוף הלכתי למשטרה...".

מנגד טען הנתבע כי היה זה התובע שמיד לאחר קרות התאונה יצא מרכבו והודה מפורשות באחריותו להתרחשותה. לגרסתו, מדובר היה בתאונה שארעה כתוצאה מכך שהתובע אשר ככל הנראה הופתע מאופן נסיעתו של רכב אחר בכביש, עצר באופן פתאומי את רכבו מבלי שנקט באמצעים סבירים לשם מניעת התאונה ובתוך כך גרם להתרחשותה.

בעדותו בפני, תיאר הנתבע את מה שאירע, כך:

"...חזרנו מהעבודה, שמרתי מרחק וגם לא במהירות מטורפת, במהירות 18-20,

פתאום הוא לחץ ברקס, אם לא הייתי שומר מרחק, היה נכנס יותר האוטו.

עצרנו בצד, דיברתי איתו, אמרתי לו בהתנהגות יפה, אין לי בעיה, מכל הלב,

הלך לך הטמבון, אני אעשה את זה, אני אתקן את זה... הוא לא רצה לתת לי

את האוטו. אמרתי לו שיחכה, אני אלך לקנות טמבון, וקניתי טמבון והלכתי

אליו הביתה, שמתי שם כל הטמבון, הוא אומר לי זה לא מתאים ובא הוא

וכל האנשים שבבית שלו, סתם מסתכלים עלי ולא התנהגו טוב ואז הלכתי

ואמרתי לו לך תתבע אותי...".

לאחר ששמעתי את גרסאות הצדדים ונדרשתי לראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל.