ת"ק 48525-04-15 יוסף נ' בן ישי

לפני תביעה בגין נזקים אשר נגרמו לרכב התובע, על פי הנטען, בתאונה מיום 12.2.15.

בכתב התביעה נטען כי התובע נסע בנתיבו ונאלץ לעצור בשל רכבים שעצרו לפניו. רכב הנתבעת, כך נטען, פגע בו מאחור וגרם לו לנזקים הנטענים.

בכתב ההגנה נטען, מאידך, כי הנתבעת נסעה בנתיב השמאלי ואילו התובע, שנסע מימין לרכב הנתבעת, סטה לפתע אל נתיב נסיעתה ובלם את רכבו. הנתבעת ניסתה לבלום את רכבה אך לא הצליחה להימנע מפגיעה ברכב התובע.

בדיון שנערך בפני העידו שני הנהגים: התובע והנתבעת. לבית המשפט הוגשו תמונות הנזק לרכבו של התובע (סומנו ת/1) וכן הודעת הנתבעת למבטחת (סומנה נ/1).

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובמוצגים שהוגשו לי ולאחר ששמעתי את עדויות הנהגים, שאף הדגימו בפני את התאונה ובחנתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

התובע תיאר את הפגיעה ברכבו בעדותו. לדבריו, "אני נכנסתי ראשון לצומת, היה פקק לפני, היא היתה מאחורי, עצרתי, היא נכנסה בי מאחור" (עמוד 1 לפרוטוקול, שורות 11-10). עדותו זו עולה בקנה אחד עם הודעתו למבטחת, שנמסרה בסמוך לתאונה, לפיה "רכב שנסע לפני עצר, אני בלמתי ורכב שנסע אחרי פגע בי מאחור". גרסה זו אף מתיישבת עם הנזקים הנראים בתמונות שהוגשו, מהן עולה כי רכב התובע היה לפני רכב הנתבעת במלואו. מכאן שיש להעדיף את גרסת התובע. מאחר שהנתבעת פגעה ברכב התובע מאחור, היא הפרה את הוראת תקנה 49 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, לפיה שומה היה עליה לשמור על ריווח המאפשר לה לבלום את רכבה בכל עת ולמנוע תאונה, זאת גם אם הרכב שלפניה בלם באופן פתאומי. בשולי הדברים יוער, כי אף אם הייתי מקבלת את גרסת הנתבעת, הרי שאם לא שמרה היא על מרחק מתאים מכלי הרכב שנסעו לפניה, וכתוצאה מכך הופתעה כשהרכב שלפניה סטה ולא היה בידיה סיפק לעצור, ממילא אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריות (השוו לרע"א 4261/04 פארין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 440 (2004), פסקה 11). אשר על כן – דין התביעה להתקבל.