ת"ק 48479-06-14

לפניי תביעה (על סך של 13,128 ש"ח) ותביעה שכנגד (על סך של 3,068 ש"ח) שעילתן נזקי רכוש שנגרמו מתאונת דרכים.

1. בכתב התביעה נטען כי ביום 27.1.2014 נסע התובע בנתיב השמאלי מכיוון גבעת שמואל לבני ברק. הכביש מונה שני נתיבים – הימני מיועד לפניה ימינה בלבד, והשמאלי מיועד לפניה שמאלה בלבד. בעודו נוסע בנתיב השמאלי, סטה רכב הנתבע לנתיב שבו נסע רכב התובע ובלם. לנוכח המרחק הקצר, "ברח" התובע שמאלה כמה שהיה יכול, אך לא הספיק לעצור והחלק הקדמי-ימני של מכוניתו פגע בחלק האחורי שמאלי של מכונית הנתבע.

    

2. מנגד טען הנתבע כי התובע נסע ברכבו בנתיב הימני ונעצר. נוצר רווח בין כ-15 מטרים בין רכב התובע לבין רכבו של הנתבע. הנתבע החל לעבור לנתיב השמאלי, ובעת שרוב רכבו כבר לנתיב השמאלי, לפתח הגיח רכב התובע במהירות – לאחר שכלי רכב שהיו מאחוריו החלו לצפור לו – ופגע ברכב הנתבע מאחור. הנתבע טען כי התובע האיץ בחוזקה כדי למנוע מהנתבע להשתלב בתנועה; לאחר שהתקרב יתר על המידה ניסה לעצור, אולם בשלב זה כבר היה מאוחר מדי וההתנגשות הייתה בלתי נמנעת.

    

3. לאחר ששמעתי את בעלי הדין, אשר הדגימו את אופן קרות התאונה לגרסתם באמצעות דגמי מכוניות וכן בזירה הווירטואלית (באמצעות תכנת "גוגל מפות"), באתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה וכך גם דין התביעה שכנגד. בסיכומו של דבר, נראה לי שכל אחד מהצדדים אחראי לתאונה במידת מה: התובע אחראי כיוון שלא אפשר לנתבע להשלים את ההשתלבות בנתיב לאחר שכבר החל בה, והנתבע אחראי כיוון שלא וידא שהתובע נותן לו זכות קדימה להשתלב בנתיב עד תום. לא ראיתי בהקשר זה לקבל את גרסת התובע כלשונה ואף לא את גרסת הנתבע כלשונה. סביר בעיני כי אם בין כלי הרכב נותר רווח בן כ-15 מטרים והנתבע היה מתחיל להשתלב (כפי שגרס הנתבע), התובע לא היה מאיץ ומתנגש בו מאחור. נראה לי כי הגרסה המסתברת היא שאכן נוצר מרחק מה בין שני כלי הרכב – מרחק קטן מזה שהנתבע טען לו; הנתבע החל להשתלב בנתיב השמאלי; אך התובע לא נתן לו זכות קדימה ולא אפשר לו להשלים את ההשתלבות. היה על הנתבע אפוא ליצור קשר עין ולוודא שקיבל זכות קדימה מצד אחד, והיה על התובע לאפשר לנתבע להשלים את ההשתלבות לאחר שהחל בה מצד שני. בסופו של דבר ראיתי לחלק את האחריות לנזקים באופן שהתובע יישא ב-60% מהאחריות לכלל הנזקים, והנתבע יישא ב-40% ממנה.

    

4. אשר לנזק בתביעה העיקרית – לא ראיתי לקבל את גרסת הנתבע שלפיה התובע מנע מחברת הביטוח המבטחת אותו אפשרות לבדוק את הרכב שניזוק. החומר שהוצג לעיוני מעלה אכן היו חילופי דברים בין התובע לבין שמאי מטעם חברת הביטוח של הנתבע, והאחרון ניסה לתאם עם התובע מפגש כדי לבדוק את רכבו לאחר שנמכר לאחר. אין חולק כי הדבר לא עלה יפה, אולם לא ברור שהאחריות על כך מוטלת על התובע. לא שוכנעתי כי הנתבעת פעלה בשקידה מספקת כדי לנסות לבדוק את הרכב.

    

5. גרסת התובע באשר לנזקים שנגרמו לרכבו מהתאונה מקובלת עלי. הנתבע אומנם הציג תצלום של רכב התובע מיום התאונה שבו ניבטת פגיעה במרכז רכבו של התובע ותו לא. אולם הנתבע לא צילם את צד ימין של הרכב הנפגע כך שלא ניתן לדעת אם אכן נגרם נזק בצד זה, לרבות לצמיג. התובע העיד כי תיקן את הפנס ואת הצמיג מיד והציג חשבונית תיקון מיום 29.1.2014; חוות הדעת השמאית נערכה בסמוך למועד התאונה (ביום 5.2.2014); והנתבעת לא זימנה לעדות את השמאי מטעם התובע כדי לחקור אותו על חוות דעתו. בנסיבות אלו ראיתי לקבוע כי התובע הוכיח את נזקיו בהתאם לחוות הדעת השמאית והוא זכאי לפיצוי בשיעור 40% מסך של 10,470 ש"ח (נזק ישיר לפי חוות דעת שמאי ללא מע"מ (9,600 ש"ח), שכר טרחת שמאי ללא מע"מ (890 ש"ח), פחות 20 ש"ח שהם ההפרש בין המחיר של צמיג בחוות הדעת השמאית (500 ש"ח) לבין המחיר של צמיג בחשבונית שהוצגה (480 ש"ח)). 60% מהנזק שנגרם לתובע הם בגדר אשם תורם. התובע זכאי אפוא לפיצוי בסך של 4,188 ש"ח.