ת"ק 48194-04-14 ספיר ואח' נ' מנהל ובעלי בית הספר ואח'

 צדדי ג':

1. הדס כהן 2. המקפצה לעסקים בע"מ

ראובן מתקשר עם שמעון בהסכם שלפיו שמעון יפרסם את עסקו של ראובן באמצעות שיגור דברי פרסומת באמצעות מתקן בזק. שמעון משגר את דברי הפרסומת לאנשים שלא נתנו הסכמתם לכך, בניגוד לסעיף 30א(ב) לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (להלן – "חוק התקשורת"). ראובן, שנתבע לשלם פיצויים ללא הוכחת נזק משום היותו "מפרסם" כהגדרתו בסעיף 30א(א) לחוק האמור, טוען שלא ידע כי שמעון יפר את החוק וכי נקט אמצעים סבירים כדי למנוע את הפרתו. האם ראובן חב בפיצוי, ואם כן – מהי אמת המידה לקביעתו? אלו השאלות המתעוררות בתביעה שלפניי.

1. לפניי תביעה על סך של 22,000 ש"ח שעילתה פיצויים לדוגמה בגין 22 דברי פרסומת ששוגרו לתיבת הדואר האלקטרוני של תובע באמצעות מתקן בזק בלא שניתנה הסכמתו לכך, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת. הנתבע – שהפרסומים בוצעו לבקשתו – הגיש הודעה לצדדים שלישיים: החברה שביצעה את הפרסומים בפועל (הצד השלישי 2; להלן – "מקפצה") ומי שלפי הנטען היא בעלת המניות בה (הצד השלישי 1; ולהלן – "גב' כהן"). טענת התובע שלפיה דברי הפרסומת נשלחו לתיבת הדואר האלקטרוני שלו ללא הסכמתו – לא נסתרה. בחלק מהימים נשלחו לתיבתו שתי הודעות בזו אחר זו, וביום אחד נשלחו שלוש הודעות. המשלוח פסק לאחר שהתובע ביקש להסיר את עצמו מלוח התפוצה של מקפצה. מי ששלח את ההודעות בפועל היא מקפצה, לאחר שהנתבע התקשר עמה בהסכם לביצוע פעולות פרסום הכוללות דיוור ישיר של הודעות דוא"ל ללוח התפוצה שלה.

    

2. הנתבע העיד כי סבר שמקפצה תשלח את ההודעות רק למי שהרשה לה לעשות כן; וכי דרש ממנה לקיים את החוק בנושא זה. אם מקפצה שלחה הודעות לאנשים שלא נתנו את הסכמתם לכך במפורש – בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשרות – האחריות למשלוח, לדבריו, אינה מונחת לפתחו. לכן שלח הנתבע הודעה לצד שלישי למקפצה ולבעלת המניות בה. הנתבע ביצע תחליף המצאה של ההודעה ושל ההזמנה לדין באמצעות הנחתם במענה של גב' כהן כמעודכן במנהל האוכלוסין. אף על פי כן לא הוגש כתב הגנה, וגב' כהן לא התייצבה לדיון. גרסתו של הנתבע בדבר אופי ההתקשרות עם גב' כהן לא נסתרה אפוא, ונקודת המוצא היא שהנתבע לא ידע שגב' כהן עוברת על החוק ושדרש ממנה לקיימו.

    

3. על רקע זה יש לבחון אם הנתבע אחראי לפרסום שבוצע שלא כדין ואם כן – מה סכום הפיצוי שיש לפסוק לתובע בגינו. סעיף 30א(א) לחוק התקשורת מגדיר "מפרסם" כ"מי ששמו או מענו מופיעים בדבר הפרסומת כמען להתקשרות לשם רכישתו של נושא דבר הפרסומת, מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו, או מי שמשווק את נושא דבר הפרסומת בעבור אחר; לעניין זה, לא יראו כמפרסם מי שביצע, בעבור אחר, פעולת שיגור של דבר פרסומת כשירות בזק לפי רישיון כללי, רישיון מיוחד או מכוח היתר כללי, שניתנו לפי חוק זה". סעיף 30א(ב) לחוק קובע איסור על מפרסם לשגר דברי פרסומת בלא לקבל קודם לכן אישור מפורש של הנמען. סעיף 30א(י)(1) לחוק התקשורת מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק מששוגר דבר פרסומת ביודעין בניגוד להוראות הסעיף. אמת המידה לפסיקת פיצויים אלה התוותה בשני פסקי דין של בית המשפט העליון (רע"א 2904/14 גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ (27.7.2014) (השופט (כתארו אז) א' רובינשטיין בדן יחיד); רע"א 1954/14 חזני נ' הנגבי (4.8.2014)). לאחרונה עמדתי עליהם גם אני (ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 44069-09-14 זילברג נ' קניה טובה באינטרנט בע"מ (11.3.2015)), ואין צריך לחזור. סעיף 30א(י)(5) לחוק התקשורת קובע:

    

   חזקה על מפרסם ששיגר דבר פרסומת בניגוד להוראות סעיף זה, שעשה כך ביודעין כאמור בפסקה (1), אלא אם כן הוכיח אחרת; לעניין זה, לא תהיה למפרסם הגנה במקרים המפורטים להלן: (א)שיגור דבר הפרסומת נעשה לאחר שניתנה למפרסם הודעת סירוב מאת הנמען כאמור בסעיף קטן (ד); (ב)המפרסם שיגר בעבר דבר פרסומת לנמען בניגוד להוראות סעיף זה, אף אם לא ביודעין; (ג)דבר הפרסומת שוגר לנמען לפי רשימה של מענים או מספרי טלפון, לפי העניין, שהורכבו בהתאם לרצף אקראי של אותיות, ספרות או סימנים אחרים, או שילוב שלהם, כולם או חלקם.