ת"ק 48148-11-14 כהן נ' וקנין ואח'

בתאריך 21.1.14, בקרית ים, כאשר רכבו של התובע חנה במקום חניה כשאין איש בתוכו, פגעה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") ברכבו של התובע וזאת בעת שנהגה ברכבה, המבוטח על ידי הנתבעת 2.

התאונה התרחשה כאשר הנתבעת ביקשה לצאת ממקום חניה שליד רכב התובע וזאת בנסיעה לאחור.

הנתבעות אישרו את אחריות הנתבעת לתאונה, אך חלקו על גובה הנזקים שנגרמו לרכב התובע באותה תאונה, כאשר הנתבעת גורסת כי גרמה לרכב התובע נזק קל, "שפשוף קטן בלבד, בחלק האחורי של רכב התובע, בכנף" (עמ' 4 ש' 17 לפרוט').

בהמשך עדותה הנתבעת מתארת את הפגיעה כ"שפשוף קטן, אורך קצר, כ-40 ס"מ לערך" (עמ' 5 ש' 7 לפרוט').

לאחר שנשמעו מלוא הראיות, לרבות עדותו בביהמ"ש של השמאי מטעם התובע, שבדק את רכב התובע לאחר התאונה וערך על כך דו"ח, הנני מקבלת את טענות התובע כי כל הנזקים שנמצאו ברכבו, כפי שפורטו בדו"ח השמאי, הינם תוצאת התאונה.

הנני דוחה את טענות הנתבעות, בקובעי כי לא הוכחו, אף לא בתחילתה של ראיה כלשהי.

לקביעתי, בנתונים שבאו בפני ביהמ"ש ובהעדר חוו"ד נגדית לזו שהוגשה על ידי השמאי מטעם התובע או לחוו"ד של מומחה – לא היתה לנתבעת כל הגנה הראויה להישמע בביהמ"ש.

הנני מקבלת במלואן, את כל טענות התובע כי כל הנזקים נשוא התביעה נגרמו בתאונה שבענייננו, כאשר כל טענותיו מתאשרות בדו"ח השמאי, שלא נסתר בכל ראיה אחרת, וכאשר עדותו של התובע היתה מהימנה עליי לחלוטין ולא מצאתי מקום לקבוע כי העיד, במכוון, עדות שקר בביהמ"ש.

טענתה של הנתבעת 2, כאילו "הנזקים הנתבעים לא נגרמו מהתאונה דנן", כפי שנכתב במכתבה מיום 7.7.14 – נדחית על ידי מכל וכל, כחסרת כל בסיס.

הנתבעת 2 ביקשה לתלות את יהבה בהודאתו של התובע כי כשנה קודם לתאונה שבענייננו, נפגע הפגוש האחורי של רכבו בתאונה אחרת, אך התובע הדגיש כי הפגיעה הקודמת היתה בצד ימין של הפגוש האחורי ואילו בענייננו, הפגיעה היתה בצד השמאלי של רכבו.