חסאן נ' איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ ואח'

1.התובעת עותרת לפצותה בגין נזקים שנגרמו לרכבה עת היה במצב חניה. אין חולק בין הצדדים כי יש לפצות את רכב התובעת שחנה ברחוב בצד ימין של הדרך וההתנגשות בין שני הרכבים היא זו שגרמה לו כאמור להינזק. השאלה הנדרשת להכרעה היא חלוקת החבות בין נתבע 3 לנתבעת 4.

2.נתבעת 4 ביקשה לצאת מחניה על מנת להשתלב בכביש ומשכך הטתה את רכבה שמאלה, או אז התרחשה התנגשות עם רכב נתבע 3. ככלל, על הנתבעת 4 מוטל היה ליתן זכות קדימה לרכב 3 שהשתלב בתנועה עת הגיע מרחוב צידי ופנה שמאלה והחל בנסיעתו.

תקנה 64 (ב) (2) לתקנות תעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") קובעת כי נוהג רכב היוצא ממקום חניה לכלי רכב והוא עומד להיכנס לדרך יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש. תקנה 66 לתקנות מוסיפה כי "לא יסיע אדם רכב שעמד או חנה בצד הכביש אלא לאחר שהבטיח כי אפשר להיכנס למסלול התנועה ללא סיכון או הפרעה לעוברי דרך". אין חולק כי על רכב היוצא מחניה מוטל ליתן זכות קדימה לרכב הנוסע בנתיב ישר בכביש.

ברם, לטענת הנתבעת 4, לאחר שכבר חלקו הקדמי של רכבה יצא מרביתו מהחניה, הגיח רכב נתבע 3, פגע בה והדף אותה לעבר רכב התובעת שחנה כאמור.

3.תמונות הרכבים מעידות כי רכב הנתבעת 4 נפגע בעוצמה רבה עד כי ניתק המגן הקדמי ממכסה המנוע. הפנס התנפץ, הפגוש השמאלי קדמי ניזוק באופן משמעותי ואף הטאסה של אחד מהגלגלים נותקה ממקומה. כן נגלה לעין כי חלקו הקדמי של רכבה כבר יצא מהחניה ורק חלקו האחורי עודנו היה ממוקם בחניה. כן נראה כי רכבה היה הרכב הראשון בחניה מצד ימין הדרך כשמספר מטרים לפני כן מתבצעת הפנייה אותה ביצע הנתבע 3.

יודגש, כי הרחוב הוא בעל שני נתיבים וחד סטרי ורכב הנתבע 3 נסע בנתיב בו אמורה להשתלב הנתבעת 4 משהיה רכב חונה בצד שמאל של הדרך החוסם את התנועה של רכב 3.

4.עם זאת, רכב נתבע 3 ניזוק בחלקו הימני קדמי, באזור הכנף הימנית וניכרת מעיכה, דבר המלמד כי רכב הנתבעת 4 הוא אשר התנגש ברכב הנתבע 3. מיקומי הנזק – דופן שמאלית קדמית של רכב הנתבעת 4 ודופן שמאלית קדמית ברכב נתבע 3, מצביעים כי הגם שרכב הנתבעת 4 היה בחלקו הקדמי בתוך הכביש, היא המשיכה בביצוע היציאה מהחניה, משלא הבחינה ברכב הנתבע 3, והתנגשה ברכבו.

5.גרסת הנתבע 3 בכתב הגנתו כי הוא היה כבר "בנסיעה ישרה", ולפתע יצא רכב הנתבעת 4 מחנייה איננה אפשרית עת התאונה התרחשה בסמוך לפנייה מרחוב בו נהג לרחוב בו התרחשה התאונה והוא רק החל בהשתלבותו בתנועה ל"נסיעה ישרה", כאשר הנתבעת 4 כבר יצאה בחלקה מהחניה.

תקנה 41 לתקנות התעבורה עניינה "אין פניה אלא בבטחה", וזו קובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעתו או כשהוא מתחל לנוסע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה 43 לתקנות מתייחסת מפורשות לפנייה שמאלה, וקובעת כי נוהג רכב המתכוון לפנות שמאלה יתחיל את פנייתו מכביש חד סטרי כאשר רכבו נמצא מצד שמאל של הכביש וייכנס לכביש שלתוכו הוא פונה בכביש חד סטרי, לנתיב השמאלי ביותר שבכיוון הנסיעה.

רכב נתבעת 4 היה כאמור בצד הימני בנתיב אליו נכנס נתבע 3, וזאת משרכב חנה שלא כדין, לצד מדרכה הצבועה באדום-לבן, בנתיב השמאלי – דבר אשר חסם לו את הדרך והוא פנה שמאלה מכביש חד סטרי לכביש חד סטרי. במצב דברים זה, היה לעליו ליתן את הדעת על המשתמשים האחרים בדרך. רוצה לומר, כי אל מול אחריותה של הנתבעת 4, הפתעות בדרך יכולות להיות גם ב"דמות חיה", תרתי משמע. כך למשל, מה היה קורה אם חלילה וחס ילד היה מתפרץ לכביש מהגן הממוקם מאחורי חניית הנתבעת 4 או בעל חי? רוצה לומר, כי היה עליו לשמור על מרחק סביר ולהיכנס במהירות המתאימה לתנאי הדרך עת הוא מבצע פנייה על מנת להשתלב ברחוב בו ממוקם גן ילדים בתחילת הרחוב בו אליו מבצע את הפנייה, כך שגם אם הנתבעת 4 סטתה בפתאומיות, הרי שאם לא שמר על מרחק מתאים ונסע במהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, וכתוצאה מכך הופתע כאשר סטה רכב הנתבעת 4 ולא היה סיפק בידו לעצור, הרי שאין בכך לפטור אותו מאחריות (ראו והשוו: רע"פ 4261/04 יעקב פארן נ' מ"י, דינים-עליון כרך ע' 172).

6.ודוק; תקנה 51 קובעת חובה לנהוג במהירות סבירה התואמת את תנאי הדרך אף אם היא נמוכה מזו המותרת:

"לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".

תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם". על הנהג לנהוג בזהירות תוך תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות והבחנה בכל תנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

הלכה היא, כי מתן זכות הקדימה אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית ואין להשתמש בה ב"עינים עצומות". "נהג, על-אף היותו בעל זכות דרך. צריך היות ער לנעשה בכביש" (ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט (2) 341) –

"נהיגה במהירות סבירה היא כלל העובר כחוט השני בתקנות התעבורה (תקנה 51).. נהיגה במהירות סבירה היא מושכלת יסוד של כל אוחז הגה. המהירות הסבירה אינה ניתנת להגדרה כמותית מראש (להבדיל מהמהירות המרבית המותרת), המהירות הסבירה נגזרת, בין היתר, מתנאי השטח, תנאי הראות, מזג האויר וכו'..."( ראו רע"פ 6338/99 בוחניק נ' מדינת ישראל (25.10.1999).