פרץ ואח' נ' פלדמן ואח'

1. לפני תביעה ותביעה שכנגד לפיצוי על נזקים שנגרמו לכלי הרכב של התובעים ולכלי הרכב של הנתבע והתובע שכנגד, עת נפגשו מפגש קרוב מדי, שלא ברצונם, ברחוב רוטשילד, בעיבורה של העיר חדרה ביום 15.3.15. התובע נהג ברכב התובעים והנתבע נהג ברכבו.

2. הסכום הנתבע בתביעת התובעים הוא 6,555 ₪ והוא מבוסס על נזק, על פי חוות דעת שמאי, בסך 5,855 ₪ (כולל ירידת ערך של 1% בסכום 710 ₪), שכר טרחת שמאי בסך 550 ₪ והוצאות. על פי כתב התביעה, רכב התובע, מיצובישי מ.ר. 82-060-73, ניזוק בחלקו האחורי בצד שמאל.

3. הסכום הנתבע בתביעה שכנגד הוא 4,877 ₪ והוא מבוסס על נזק, על פי חוות דעת שמאי, בסך 3,077 ₪, שכר טרחת שמאי בסך 400, הוצאות שונות, לרבות "הוצאות משפטיות" בסך כולל של 1,400. על פי כתב התביעה שכנגד, הנזק לרכבו של התובע שכנגד, הונדה מ.ר. 76-416-35 מתמקד בכנף הקדמית השמאלית ובדלת שמאל.

גרסת התובע

4. על פי הנטען בכתב התביעה, בעת שרכב התובע היה בנתיב הימני של הכביש, רכב הנתבע שנסע ממולו, בנתיב הנגדי, ביצע לפתע פנייה שמאלה ופגע בחלקו האחורי של רכבו. התובע העיד כי נסע מכיוון דרום לצפון בנסיעה איטית מאד, עצר בעקבות רכב שהיה לפניו ואז שמע את פגיעת רכב הנתבע ברכבו. התובע הכחיש את טענת הנתבע כאילו עצר את מכוניתו לצורך חנייה והעיד כי נסע בכיוון ביתו הנמצא בהמשך הדרך ולא התכוון כלל לחנות בסמוך למקום התאונה. התובע הכחיש גם את טענת הנתבע כי נסע לאחור מרחק שלושים מטרים כדי לחנות ואז פגע ברכב הנתבע. התובע הסביר כי לאחר התאונה הזיז את רכבו לצד הכביש כדי למנוע חסימת הנתיב והפרעה לתנועה.

גרסת הנתבע

5. בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד טען הנתבע כי נסע ברחוב רוטשילד מדרום לצפון, ומשהבחין במקום חנייה בצדו האחר של הרחוב, המשיך לצומת הקרוב, ביצע פניית פרסה ובעודו מתכונן לביצוע החנייה בזווית המתאימה, חלף על פניו רכב התובע. לאחר מכן איתר התובע מקום חנייה ולכן, אליבא דנתבע, החל לנסוע לאחור מרחק של 20-30 מטרים. לטענת הנתבע, התובע התבונן במדרכה לצורך ביצוע החנייה ולא בכביש, לא הבחין ברכב הנתבע אגב הנסיעה לאחור ופגע בו בעוצמה. על פי גרסת הנתבע, לאחר התאונה התובע הזיז את רכבו ו"לא אפשר לו" לצלם את כלי הרכב כפי שהיו מיד לאחר התאונה. לשיטת הנתבע, הזזת רכב התובע לשולי הכביש היוותה נסיון של התובע להעלים ראיות. בעדותו חזר הנתבע על עיקרי גרסתו. לשאלת בית המשפט השיב הנתבע כי לא ראה את רכב התובע בכל שלב עד לרגע הפגיעה.

6. שני הצדדים לא צירפו לכתבי טענותיהם הודעות לחברת הביטוח ולא העידו עדי ראייה להתרחשות התאונה. מטעם התובע העידה גב' מירי דמתי, העובדת במשרדו של סוכן הביטוח של התובע. על פי המפורט בכתב ההגנה ובכתב התביעה שכנגד, לאחר התאונה יצאה הגב' דמתי ממשרד סוכנות הביטוח שנמצא בקרבת מקום, "כאשר היא היתה עדה לכך שמר פרץ [התובע] הזיז את רכבו בטרם יצאתי מרכבי". גב' דמתי העידה כי לא ראתה את התאונה וכי הצדדים נכנסו למשרד, תוך חילופי צעקות ביניהם. גב' דמתי העידה עוד כי "הנתבע נשאר אצלי במשרד ואחר כך יצאתי לראות את הרכב של הנתבע".

דיון

7. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע. הטעם העיקרי לכך נעוץ בהתנהלות הנתבע. עוד טרם עדותו, ניתן היה להתרשם כי הנתבע נסער וכי הוא חש שנעשה לו עוול בעצם הגשת התביעה נגדו. הנתבע הפריע לעדותו של התובע והטיח בו כי הוא משקר והצהיר הצהרות מהן ניתן היה להתרשם כי הנתבע נתון בסערת רגשות. במהלך בירור התביעה התחוור לבית המשפט כי התנהלות הנתבע מכוונת להקשות ולהפריע לבירור העובדות כהווייתן. בעדותו המטיר הנתבע טיעונים, פרשנויות, סימני שאלה והטיח בתובע האשמות נוספות, אולם לא סיפק גרסה סדורה להשתלשלות העובדות. כאשר הנתבע נשאל שאלות הבהרה על ידי בית המשפט השיב תשובות מתחמקות והשיב לבית המשפט בשאלות תחת להשיב תשובות. בתום עדותו נותר בי רושם כי התנהלות הנתבע אינה תוצאה של סערת רגשות אלא היא התנהלות מגמתית שתכליתה להפריח מסך עשן ולהקשות על בירור העובדות. הנתבע העיד על עצמו כי יש לו "שלושים שנות נסיון בבתי משפט" ואפשר כי "נסיון" זה, יהא אשר יהא, הביא אותו להתנהג כפי שהתנהג.