חלפון ואח' נ' חיבה ואח'

בפני תביעת התובע לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכבו עקב תאונה.

הנתבע הגיש כתב הגנה והודעה לצד השלישי, אולם מעיון בנט המשפט אין אינדיקציה לכך שהצד השלישי קיבל את ההודעה לצד שלישי או זומן לדיון ועל כן לא אוכל להכריע בעניינו כעת.

בין התובע לנתבע אין מחלוקת כי רכבו של התובע חנה ברחוב עולי הגרדום 26 בנתניה ביום 6.5.15 וכי רכבו של הנתבע נסע בסמוך אליו עת הצד השלישי נכנס אל הכביש מבין מכוניות חונות כשהוא רכוב על גבי אופניים, ארעה התנגשות בינו לבין ברכבו של הנתבע אשר העיפו על רכב התובע, ובעקבות הפגיעה נגרמו נזקים לרכב התובע – הם הנזקים שבבסיס תובענה זו.

אין חולק בין התובע לנתבע כי פגיעת הצד השלישי ברכב התובע נבעה מן ההתנגשות עם רכב הנתבע אשר העיפה אותו על רכב התובע.

הנתבע טוען כי ההתנגשות נבעה מהתנהגות רשלנית של הצד השלישי בניגוד לתקנות התעבורה אולם אין בידי להכריע בשאלת חלוקת האחריות בין הנתבע לצד השלישי מאחר שהצד השלישי לא זומן כאמור ולא נשמעה גרסתו.

יחד עם זאת, מאחר שמעמדו של הצד השלישי בתובענה זו הינו כצד שלישי ולא כנתבע אני סבור כי בנסיבות אלה יש לקבוע כי ביחסים שבין התובע לנתבע מוטלת אחריות למקרה זה על הנתבע.

תקנות 49(א), 51 ו-52 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 מטילות על הנוהג ברכב חובה לנקוט באמצעים אשר יאפשרו לו שליטה מלאה ברכב ומניעת תאונה, כגון שמירת מרחק ומהירות מתאימים, תוך זהירות מיוחדת באזור בנוי, סמוך להולכי רגל וילדים ועוד.

יוזכר כי אשת התובע העידה כי באזור היו כל חברי הצד השלישי מבית הספר וברור כי סביבה שכזו מצריכה זהירות יתר הן מכח התקנות והן מכח ההגיון והנסיון של נהג סביר.

אני סבור כי המסקנה שפגיעה בעוצמה כזו, כתוצאה ממנה עף הצד השלישי והוטח ברכב התובע כך שפגע הן בכנף והן בשמשה (עמ' 2 לפרוטוקול שורות 27-31), מתיישבת יותר עם המסקנה כי המהירות בה נסע התובע לא התאימה באופן מלא לנסיבות ולהוראות תקנות התעבורה כאמור, גם אם לא מדובר בסטיה קיצונית או במהירות גבוהה במיוחד ואף אם יש אשם תורם של הצד השלישי.

בנסיבות אלה אני מטיל על הנתבע את האחריות לנזק ביחסים שבינו לבין התובע.

התובע העמיד תביעתו על סך 10,000 ₪ וכלל בסכום זה את הנזק אשר נגרם לרכבו העומד על סך 5,428 ₪, כעולה מחוות דעת השמאי ומחשבונית התיקון שצרף לכתב התביעה, את שכ"ט השמאי בסך 500 ₪ כעולה מחשבונית השמאי וכן סכום נוסף של 4,072 ₪ בגין הפסד יום עבודה, טרדה רבה ועגמת נפש כעולה מסעיף ו' לכתב התביעה.

פסיקת בתי המשפט קבעה כבר כי בסוג זה של תביעות אין בית המשפט נוהג לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש וגם את הפסד יום העבודה והטרדה לא הוכיח התובע, הגם שבהחלטתי מיום 30.3.16 אפשרתי לו להמציא לתיק ראיות בנושא זה, ועל כן – משראשי נזק אלה כלל לא הוכחו – לא ראיתי מקום לפסוק לזכותו את הסכום של 4,072 ₪ מתוך סכום התביעה.

עתה נותר להכריע בנושא הפיצוי עבור הנזקים הכלולים בחוות דעת השמאי ושכ"ט השמאי.

התובע תמך תביעתו בחוות דעת שמאי מטעמו ובחשבונית ועל פי החלטתי אף הגיש לתיק ביום 31.3.16 קבלה בגין התשלום בפועל של הסך 5,428 ₪ למוסך בגין ביצוע התיקון בפועל.

בסעיף 10 לכתב ההגנה טוען הנתבע כי התובע לא עשה די להקטנת נזקיו אולם טענה זו כלל לא הוכחה.

אדרבה, התובע הנתבע והעד מטעמו הסכימו כי רכבו של התובע חנה בעת קרות התאונה, ואין טענה כי חנה שלא כדין, וכי התובע לא היה מצוי בו באותה עת ולפיכך לא יכול היה לעשות להקטנת הנזק.

בעדויות הצדדים והעד מטעם התובע, בתמונות המצורפות לכתב התביעה ובמוצג נ'2 לא מצאתי כל ראיה אשר יש בה כדי לסתור את אופי הנזק הנטען בחוות דעת השמאי או את סכומה והנתבע אף לא עמד במהלך הדיון על חקירת השמאי, הגם שנכחה במקום נציגת המבטחת שלו אשר סייעה בידו.