מלכה נ' בר גיל ואח'

1.תביעה כספית על סך 10,000 ₪ לפיצוי התובעת בגין נזקים שנגרמו לרכבה בעקבות תאונת דרכים שארעה ביום 10.2.15.

2.על פי כתב התביעה, במועד קרות התאונה יצאה התובעת מחניית בניין, ורכב הנתבעת אשר יצא מחניה משמאל פגע בה, חרף ניסיון התובעת להתחמק מהפגיעה.

לטענת התובעת, לאחר התאונה טענה הנתבעת 1 כי הסתנוורה מהשמש ומאוחר יותר חזרה בה וטענה שהיא אינה אשמה בקרות התאונה.

3.בכתב ההגנה, טוענות הנתבעות כי התאונה ארעה עת שרכב הנתבעת 1 יצא מחניה כדין, נעצר בטרם ביצוע הפניה, כשלפתע הגיח רכב התובעת מחניון תת קרקעי, מימין לרכב הנתבעת.

על פי הנטען בכתב ההגנה, רכב התובעת נסע במהירות ובחוסר זהירות, לא שמר מרחק סביר מרכב הנתבעת ופגע בו והכל ברשלנותה הבלעדית והמלאה של התובעת.

4.בדיון שהתקיים בפניי ביום 30/11/16, העידו הנהגות, התובעת והנתבעת 1.

התובעת העידה כי התאונה ארעה עת שיצאה מחניה לנתיב ראשי, ושכנתה הנתבעת 1 הגיעה מחניה בצד שמאל. התובעת ניסתה 'לברוח', אולם לא היה לה לאן ולאחר התאונה טענה הנתבעת כי השמש סנוורה אותה. התובעת הדגימה את אופן קרות התאונה עם רכבי צעצוע וסיפרה כי רכב הנתבעת הגיע במאונך לרכבה, ובאמצעות הפגוש הקדמי של רכבה, פגעה בפגוש הקדמי שמאלי של רכב התובעת.

לשאלת נציגת הנתבעת 2, השיבה התובעת כי היא נסעה במהירות של 20-30 קמ"ש וכאשר הבחינה ברכב הנתבעת לא היה לה לאן לברוח.

כאשר הופנתה התובעת לתמונת מקום התאונה, לסימון פס לבן על הכביש בו נסעה, השיבה התובעת כי אינה יודעת מה המשמעות שלו.

5.הנתבעת 1 סיפרה בעדותה כי הכביש אליו ביקשה לצאת הינו כביש המשרת שלושה בניינים, אליו יוצאת התובעת מהחניה ואליו מגיעה אף הנתבעת מהחניה.