חכמון ואח' נ' זוארץ ואח'

זו תביעה לפיצוי בסכום של 9000 ₪ עקב הפרת חוזה שכירות שלפיו הנתבעים שכרו את דירת התובעים, ע"פ חוזה אשר היה אמור להסתיים ב1.6.17.

בתביעה זו, התובעים טוענים שנשאר חוב דמי שכירות ושהנתבעים עזבו את המושכר במצב לא תקין ואף השאירו בדירה חפצים רבים. כתוצאה מכך, התובעים נאלצו לפנות את המקום.

בעדותו התובע מסר לביהמ"ש שביום 24.5.17 הוא ביקש מהנתבעים לפנות את הדירה, ואילו הנתבעים ביקשו עוד זמן. התובע הסכים לאפשר לנתבעים עוד זמן עד הראשון לחודש אוגוסט. אולם בפועל, הנתבעים עזבו את הדירה ביום 15.7.17. לכן, התובע טוען שהנתבעים חייבים 1900 ₪ בגין מחצית מחודש יולי, קרי, מ16 לחודש ועד ה-31.

באשר למצב הדירה, התובע מסר לביהמ"ש:

"הוא שם את המפתח אצל השכן, כל הבית טרור, השאיר את כל הריהוט, ערימות של לכלוך, צריך לעשות צבע. קיבלתי דו"ח מהעירייה על הזבל"(עמוד 1 שורות 16-17).

התובע לטענתו טיפל במצב הדירה תוך הזמנה של פועלים זרים להם שילם 500 ₪ בעבור כל יום, עבדו יומיים בסה"כ. התובע לא הביא אסמכתא על כך.

לנתבעים גרסה שונה.

באשר ל1900 ₪ הנתבעים טענו שהשאירו את הסכום עם המפתח לדירה אצל השכן של התובע (דהיינו אבא של התובע). אם כי לא ברור, אם סכום זה מתייחס לחלק הראשון של החודש או לסופו.

באשר למועד פינוי הדירה, הנתבעים טענו שכל הזמן התובעים לחצו עליהם על מנת שהתובעים יוכלו להביא בעלי מקצוע לבית לצורך שיפוץ, ולכן התובעים שיחררו את הנתבעים מהחובה לצבוע את הדירה. לטענת הנתבעים לא הייתה הסכמה ברורה לגבי מועד הפינוי ונאלצו לעזוב עקב איומים מאחיו של התובע. בכל הנוגע לציוד שנשאר בדירה, מדובר בחפצים השייכים לדיירת הקודמת.

התובע בתשובה לטענות אלו, הכחיש שקיבל את 1900 ₪ וכן את שאר הטענות שטענו הנתבעים.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את התביעה באופן חלקי ולהלן הנימוקים לכך:

1. השתכנעתי מכלל הראיות שלא הייתה הסכמה מחייבת בין בעלי הדין שהנתבעים יישארו בדירה עד 31.7.17. ההסדרים שהצדדים הגיעו אליהם לקראת סוף תקופת השכירות לא התגבשו לכדי הסכם ברור. כאשר מצד אחד, התובעים לחצו על הנתבעים לצאת ומצד שני, הנתבעים ביקשו אורכה וחיפשו בדחיפות מקום חלופי. לכן, מקובל עלי שהנתבעים שילמו את כל דמי השכירות עד דמי הפינוי ולא חייבים סכום נוסף.