לוי נ' עייני

לפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבע בסך 1,582 ₪ בגין נזק שנגרם לרכבה ובגין הוצאות וטרחה.

התאונה מושא תביעה זו אירעה ביום 20.10.2017, עת חנה רכב התובעת במקום חניה מוסדר, רכב הנתבע פגע ברכבה בעודו עומד. התובעת לא נכחה במקום ולא הייתה עדה להתרחשות התאונה אלא למדה עליה מפרטים שנמסרו לה, על ידי המשטרה, אחרי שאדם-צד שלישי שנכח במקום הודיע למשטרה על התאונה ומסר את פרטי הרכבים.

הנתבע דחה את טענות התובעת והכחיש באופן גורף את מעורבותו בתאונה. לטענתו, הרכב הוא בבעלות חברה שבה הוא עובד שכיר ועתר לדחיית התביעה בשל העדר יריבות. יש לציין, כי התביעה לא הוגשה כנגד החברה.

דיון והכרעה 

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והתרשמתי מהעדויות שנשמעו בפניי, מצאתי לנכון לדחות את התביעה. להלן נימוקיי אשר יובאו בתמצית כמצוות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

הכלל המשפטי קובע, כי המוציא מחברו עליו הראיה, קרי על התובעת מוטל הנטל להוכיח את תביעתה. מאחר שהגרסאות סותרות, אזי על התובעת לשכנע את בית המשפט כי גרסתה עדיפה על פני גרסת הנתבע.

התובעת העידה בבית המשפט, כי המשטרה הודיעה לה שעד ראייה התלונן שמישהו פגע לה ברכב וברח. לאחר שפנתה לעד ראייה זה- שכן שלה, היא פנתה לחברת הביטוח. אציין, כי עד ראייה זה לא הובא כעד מטעמה בבית המשפט. בהמשך, התובעת הוסיפה, כי לאחר שהגישה תלונה למשטרה, נמסר לה כי הרכב שייך לחברת עיני.