ת"ק 47039-03-15 צור ואח' נ' לוי ואח'

תביעה קטנה ע"ס 11,000 ₪. על פי כתב התביעה, התובעים הזמינו מהנתבע 1 ( להלן: "הנתבע") ,בתחילת ספטמבר 2014 "אי" למטבח.

הנתבע התחייב לספק את ה"אי" תוך 3 שבועות. לאחר מכן התחייב אף לספק את השיש שאמור להיות מוצב על האי. תמורת האי דרש הנתבע 8,000 ₪ . התובעים שילמו לנתבע מקדמה בסך 3,000 ₪. כמו כן התחייב הנתבע לקחת חזיתות של 3 מגירות כדי לנסר את פינותיהן על מנת להתאימן לשימוש באי.

אחר כך הודיע הנתבע לתובעים כי השיש עולה 2,400 ₪ וביקש 1,200 ₪ מקדמה. התובעים נעתרו גם לדרישה זו ושילמו לו סך של 1,200 ₪ על חשבון השיש.

הסך הכולל של 4,200 ₪ הופקד על ידי התובעים לחשבון בתו של הנתבע היא נתבעת 2.

לאחר מכן החלה מסכת של עיכובים, דחיות והבטחות המתוארת לפרטי פרטים בכתב התביעה. רק באמצע ינואר 2015 הגיע הנתבע לבית התובעים ולקח את החזיתות של המגירות תוך התחייבות שתוך 10 ימים יספק הכול. דא עקא, שוב החלה מסכת חדשה של דחיות והבטחות. לאחר מכן, כך התובעים, באה טענה כי סוג השיש המבוקש אינו מצוי בשוק , ושוב עיכובים ודחיות עד שב 3.3.2015 הודיעו התובעים לנתבע כי אינם מוכנים להמתין יותר, ביטלו את העסקה ודרשו כספם חזרה.

גרסת הנתבע כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה שונה-

לטענתו, שילמו לו התובעים סך של 3,000 ₪ עבור השיש. ואילו בגין עבודות הנגרות שלימו לו מקדמה בסך של 1,200 ₪ בלבד.

לאחר שהתברר כי מחיר השיש גבוה יותר, ( סך של 3,770 ₪) שילם הנתבע מכיסו סך של 770 ₪ נוספים עבור השיש.

אשר לעיכובים, טען הנתבע כי העיכוב נבע מחיפוש השיש שהתברר כי אינו קיים בשוק והיה צורך לחפש שיש אחר מתאים.